איך מזהים את המעגן האובססיבי? חשוב מכך, איך מטפלים בו? מה גורם לו לפעול בדרך כל כך לא רציונלית? עיגון היא בעיה המעסיקה את עולם המשפט היהודי מזה אלפי שנים וגם לאחרונה תופס הנושא כותרות בשל כמה מעגנים סדרתיים. מה אם כך המניע לתופעה? עו"ד בכיר, ופסיכותרפיסטית קלינית מנסים לשפוך אור על התופעה.
עוה"ד יהונתן קניר, הינו שותף בכיר ובעלים של משרד קניר ושות', משרד שנבחר ע"י עיתון גלובס לאחד המובילים בתחום דיני משפחה וירושה לשנת 2016.
עו"ד קניר, מן הסתם יצא לך להתקל במעגנים.
כן, בהחלט.
ראיונות מוקדמים עם קרימינולוג ופסיכולוג התמקדו בעניין המניעים, אבל בתכל'ס, מה עושים בשטח? לפעמים נראה שמדובר ב"פסיכים" ששיקולי כדאיות לא עושים עליהם רושם בכל הקשור לשחרור האשה מהקשר אתם.
נקודת המוצא בכל תיק היא שלכל אדם יש חולשה. תמיד יש עקב אכילס שיוביל לכך שהגט יינתן בסופו של דבר. בתיקים בהם טיפלתי לעתים מדובר היה בכסף, כך שהפחתה של דמי מזונות הביאה לגט לאחר שנים. במקרה אחר דווקא תיק של אדם שיציאתו מהארץ נמנעה הביאה למתן הגט. מסתבר שהאיש הרגיש קודם לכן שהוא "על הסוס", שהוא בשליטה על מהלך העניינים באמצעות נשק עיכוב הגט. דווקא בגלל השימוש בכלי הזה, שהוא עצמו מעוכב, הוא מצא עצמו חסר שליטה על המתרחש, זה יצר שינוי בעלילה והביא להרפיית האחיזה באשה.
מה שקרימינולוג טען בראיון קודם, שאדם כזה מביע את השליטה שלו באמצעות עיגון. מה שאתה אומר מתחבר לדברים שלו בעניין הפרקטי.
נכון. זה נשמע כמו עניין מאוד פעוט, עיכוב יציאה לחו"ל. אבל האיש הספציפי הזה, שתכנן את חופשתו עם חבריו בקפידה וכהפתעה בעוד אשתו נותרת כבולה מאחור, לפתע נוצרה אצלו אצלו תחושה שדווקא היא זו ששולטת בו. זה הוביל אותו לחפש איך לבטל את הצו בכל מחיר ואל הגט.
אבל זה לא יעזור כשמדובר בסרבן פתולוגי.
לא בטוח. נכון, יש כאלו שהעניין אצלם הוא אכן פתולוגי ואין לנו שם באמת נקודות אחיזה. אבל זה הקצה של הקצה של המקרים בהם אני נתקל, זה מאוד לא שכיח.
בכמה אתה מודד את מספרם?
אם מדברים על אלו שאכן יש להם קווי אישיות מופרעים, שלא אכפת להם לשבת בכלא כי הם אחוזי נקמה והיא תשאר עגונה לעולם – הם מעטים. אבל אלו אנשים שמבחינה פסיכולוגית אין להם קווי אישיות של בני אנוש.
אתה אומר דברים חמורים…
נכון, כי אלו טיפוסים שכשהאשה באה ואומרת שהיא רוצה להפרד על רקע של אלימות פיזית או התעללות נפשית, הם מענישים אותה על זה שבכלל יש לה רצון חפשי. הם פועלים בדרך אכזרית של מניעת זכותה להתגרש וחמור מכך, המניעה להנשא או להביא עוד ילדים לעולם.
צריך להזכיר את האנשים הללו, אבל לא לתת להם משקל בהתייחסות פרקטית כי 98% ממקרי אי מתן הגט אינם כאלו. הם פתירים גם אם המעגן מנסה ליצור רושם שהמקרה שלו אינו כזה ושהוא "ילך עד הסוף" ולכן כדאי לנו להענות לדרישותיו. כפי שאמרתי, לרובם המכריע יש נקודת תורפה שיש לאתר אותה. הבעיה שבית הדין לא תמיד נותן את הכלים המלאים ללחוץ על האנשים הללו ולהלחם כמו שצריך בסרבנות גט.
איזה כלים למשל?
יש הרבה. שלילת רשיון, שלילת כרטיסי אשראי, קנסות, עיכוב יציאה מהארץ, פיצויים, מעצר וכו'. בית הדין צריך לתת פסקים כאלו בשלב מוקדם יותר. למשל פסיקת מזונות מחמת מעוכבת.
אתה סבור שבתי הדין פועלים לאט מדי במקרים של סרבני גט?
אני מצפה שבתי הדין יתקדמו בפסיקתם בחיפוש אחר גירושין גם שלא בהסכמה, ללא בירור שאלת "האשם", כשבדרך זו, ניתן להתקדם מהר הרבה יותר ולתת ביטוי משמעותי לעניין סרבנות הגט. לא יעלה על הדעת שבתי הדין לא ישתמשו בכלים שהמחוקק נתן בידם. הרי כבר אחרי הדיון הראשון או השני בהם המעגן משתמש בנשק סרבנות הגט, ניתן להכריז עליו ככזה. אין צורך לחכות לדיון הרביעי כפי שקורה פעמים רבות, כאשר בין כל דיון לדיון עלולים להיות פערים של חודשים. אין צורך להתמהמה ולדון האם מדובר ב"מעוכבת" או שמא ב"מעוגנת" – זה לא רלוונטי ויש לפעול מיד. הנוחות של המעגן בעניינים הללו היא בלתי נסבלת.
כמה פעמים שמעת במהלך סכסוך בין בני זוג את המילים "בחיים היא לא תראה ממני גט"?
עשרות פעמים לפחות, אם לא יותר. כ10%-15% משתמשים באיום הזה.
זה איום שהוא גם חרב פיפיות.
בהחלט. מי שמבין את משמעות השימוש בנשק העיגון ופועל ממניעים רציונליים, יודע שמדובר במהלך מסוכן מאוד גם מבחינתו.
מנגד, האם היית מייעץ ללקוח שלך להשתמש בעיכוב הגט כאמצעי לחץ?
אינני יכול לשאת את המחשבה שלקוח שלי יעשה שימוש בגט כאמצעי לחץ להשגת הישגים במשפט. זה נוגד את תפיסתי לזכות האדם לחירות, לפרטיות, למימוש זכויותיו הבסיסיות ביותר של אדם. לא הייתי מייצג לקוח כזה.
ליאורה אדלר היא עו"ס קלינית ומטפלת זוגית עתירת נסיון, שבנוסף לעבודתה הפרטית ניהלה במשך קרוב ל15 שנים תחנה לטיפול משפחתי. במשך שנות עבודתה הרבות נתקלה לא אחת בתופעה בה בן הזוג, מתקשה לשחרר את הקשר מבת זוגו.
ליאורה, עד כמה עניין השימוש באיום סירוב הגט שכיח?
האיום "לא אשחרר אותך, נפוץ מאוד והוא לא נדיר בכלל. זה כבר חלק טבעי מהסצינה של גירושים.
זה איום שנמצא באויר או נאמר בגלוי?
כשניהלתי שירות ציבורי חשתי שכמעט תמיד העניין הזה נמצא באויר ובחלק מהמקרים גם נאמר במפורש. הוא הופיע לרוב לאחר דיונים בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני.
למה דווקא בעיתויים כאלו?
כי המצב הרגשי של המאיים עדיין לא התאים לפרידה. כשמישהו היה מרגיש חלש, הוא מאיים יותר ודיון משפטי נותן לא אחת לבן הזוג תחושה שהוא נדחק לפינה.
את מדברת על גברים, נשים לא צד בעניין הזה?
לנשים יש את הבעיות שלהן. עניין הסירוב לשחרר הוא כמעט תמיד מאפיין גברי, לא אחת בשל חולשתם, בהיעדר כלים רגשיים להתמודד עם פרידה..
אז רגש החרדה מפרידה מביא לעיגון.
כן. רוב בני האדם חוששים מהלא נודע, השאלה כמה החשש הזה באמת תופס פיקוד על התהליך. יש לעתים פחד גדול משני הצדדים לשחרר, לשנות, להיות לבד, לא חשוב כמה היחד הזה היה נורא.
במה מתבטא הפחד הזה?
בלקדם את תהליך ההתנתקות מבת הזוג.
אולי האיום הזה של גברים נובע מהעובדה שלנשים יש כלים משפטיים כמו חזקת הגיל הרך וכו'?
לא, זה לא קשור. איך אני יודעת? כי אני מספיק שנים במקצוע ויכולה לומר בודאות שאיומים כאלו היו הרבה שנים לפני שגברים העלו על דעתם להיות מעורבים בגידול הילדים ולתבוע משמורת משותפת. העניין הזה קיים עוד מהתקופה בה היה ברור לכולם שהמשמורת נמצאת אצל האשה וחזקת הגיל הרך לא היתה מוטלת בספק. להיפך, כעת נוצר מצב בו צריך לשחרר שני דברים, גם את האשה וגם את הילדים, זה הופך למסובך יותר ומניע לשימוש בכלי נשק כבדים יותר.
האם יש סימנים מקדימים היכולים להתריע על מעגן פוטנציאלי?
כן. אדם עם אישיות בה כל מצוקה רגשית מתורגמת אצלו לכעס. חושב להיות עירניים בעיקר למחזרים שמוכרחים לדעת כל שניה איפה הבחורה, מה היא עושה וכו'. את זה רואים כבר בשלבים מוקדמים, את סימני השליטה הכי בסיסיים. אגב, אלו גם מאפיינים של סטוקרים, זו אותה הבעיה. הם חייבים להיות דבוקים למשהו, להאחז בו, לפעמים זו העבודה לפעמים זו האשה. בהכללה לא מדוייקת, אנשים רכושניים וקנאיים נמצאים בקבוצת סיכון לבעיות עיגון.
אז מה עושים?
לגבי המעגנים הפסיכופטים אין הרבה מה לעשות מבחינה רגשית. אבל חשוב לזכור שהם מיעוט קיצוני על הרצף ולכן הם יחסית מעטים, כמו בכל פעמון התפלגות. במקרה של האנשים הללו צריך להשתמש בכפייה, חד וחלק. זה בכלל לא עניין למטפלים זה עניין לרשויות החוק.
את לא חושבת שטיפול נפשי רגשי יכול לעזור להם?
יש למישהו איזו אשליה שאדם כזה יגיע בכלל לשיחה עם איש מטפל? זה לא יקרה, הרי הבעיה היא אף פעם לא אצלם. האשה נושאת ב100% מהאשמה, אז מה זה בכלל קשור אליהם? הם לא יחפשו עזרה. יותר מזה, הם כלל לא מרגישים מצוקה. יש להם סיפוק מתחושת הכח והשליטה שלהם באשה ומבחינתם הם יהיו בסיפור הזה עד קץ הימים. היציאה והכניסה למעצרים, הסתבכויות עם הוצאה לפועל ובתי הדין, מבחינתם זה אושר גדול הממלא את חייהם בתחושת תכלית. המעגן הפתולוגי מבחינתו לא ישחרר כל עוד הוא חי. אלה אנשים ששוב, אין למטפל רגשי מה לעשות אתם והם צריכים להשאר מאחרי סורג ובריח.
ומה לגבי ה"נורמטיביים"? אלה שפשוט במצוקה ולפעמים אפילו לא באמת מתכוונים לעגן?
הם למעשה מהווים את מספר הגדול של המקרים. בניגוד למעגן בעל הפרעת אישיות, פה יש אפשרות באמצעות תהליך של קבלת המצוקה, לטפל לאורך זמן לרכך, עד למצב בו האדם משלים עם הפרידה. זו עבודה טיפולית מאוד קשה וארוכה מהרגיל.
מה עובר על בת הזוג במקרה כזה?
קושי עצום. צריך המון התייחסות לקושי של שני בני הזוג, להבין שתהליך הגישור עם אדם כזה ייקח הרבה יותר זמן. זה דורש הרבה יותר משאבים נפשיים מהליך פרידה רגיל. צריך ללכת בקצב שלו והקצב של האנשים הללו לרוב מאוד איטי.
את יכולה לזקק איזה כלל לטובת מי שנתקל בעניין כזה בסביבתו הקרובה או אפילו בעצמו?
הרעיון המרכזי שאגב, נכון לגבי כלל הזוגות המתגרשים, הוא פשוט לא להעביר את תהליך הפרידה בבתי משפט אלא בטיפול. בבתי דין אין תשובות למצוקות רגשיות, רק מלחמות שמבטאות את המצוקה באגרסיה.
