היום אזרתי כוח, ואני אומרת תודה

זה קורה בי'ג בשבט. בשעת ערב מאוחרת. טלפון מהמחלקה הסיעודית בבית ההורים מבשר לי שאמי האהובה, טובה סנדרוב הלכה לעולמה. אמא בת 92. לכאורה, הודעה צפויה. אך פרידה מאם, בכל גיל, לעולם מתגלה כאירוע שלא ציפית לו, למרות שידעת כי בוא יבוא. אנחנו ממהרים אל מיטתה. אני, בעלי ושניים מילדי. ממצים את הזמן שניתן לנו להיפרד, מדברים אליה אהבה. האמבולנס מגיע לקחת אותה, והמציאות מכה בנו במלוא כאבה ועוצמתה. אימא אינה איתנו יותר. ואז, במעבר חד, אני נאלצת לעבור מסיטואציה, שכולה רגש וכאב וזיכרונות, אל עולם המעשה. יום חמישי, הלוויה למחרת. מה עושים? אל מי מתקשרים? למי מודיעים? מי אמור לעזור? מי בקי בתהליכי הלוויה והקבורה? רגעים של ניתוק וחוסר אונים עוברים עלי, ולפתע אני נזכרת: "צהר". רק ימים אחדים קודם לכן קראתי, שרבני "צהר" התחילו לטפל גם בכל תחום האבלות. הנחייה לאבלים, הלוויה, קבורה. אין מקריות בעולם, אני אומרת לעצמי ומטלפנת ביד רועדת. קול נעים ומסביר פנים עונה לי מעברו השני של הקו. אני זוכרת לומר, שלאימא שמורה חלקת קבר ליד אבי ז"ל, בבית העלמין בקריית שאול בחלקת ההורים השכולים. כן, הם איבדו את בנם חנוך, הי"ד, במלחמת יום הכיפורים.

הקול מעבר לקו ממשיך להרגיע. "הרב גבי יתקשר אלייך עוד מעט וינחה אותך". ואכן, בתוך רגעים ספורים אני שומעת את קולו הרך, הנעים והשותף למצוקתי של הרב גבי (אגב, את שם משפחתו איני יודעת עד היום…) הוא שואל שאלות, על אימא, עלינו, מרגיע והופך באחת לחלק מאיתנו. לשותף אמיתי בצערנו. כל החששות שלי מהניכור והזרות, שחוויתי בהלוויות שונות, נמוגים באחת. הרב גבי שואל, אם נרצה שילווה את מסע הלוויה בנגינת קלרינט. אני נפעמת. מחליטים שהשיר יהיה "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי…". אנחנו קובעים להיפגש בבית הקברות למחרת, כשעה לפני תחילת הלוויה, כדי להיטיב להכיר את המשפחה, במטרה להפוך את הפרידה לאישית ונוגעת ככל האפשר.

וכך היה, ושוב ביום השבעה. הרב גבי מנגן , לבחירתנו, את "עץ הרימון נתן ריחו" , מסביר לכל אחד מאיתנו את תפקידו בטקס, וכל זאת בהתנדבות ובמסירות ללא גבול. ובתוכי מהדהד השם "צהר" – כדוגמה לחיבור ורעות בין יהודי ליהודי, דתי או חילוני, ועד היום מלווה אותי נעימת קולו של הקלרינט של הרב גבי, שהוסיף גוון של אחדות יהודית ונשמה יתרה לאותם רגעים קשים.

חצי שנה חלפה מאז. דחיתי מיום ליום את הבעת התודה לרבני "צהר" , כי הכתיבה נגעה במקומות הרגישים ביותר בליבו של אדם.

היום אזרתי כוח, ואני אומרת תודה ומתפללת שרבים אחרים יבחרו בכם גם בימי שמחה וגם בימי יגון.

תודה. בתיה מלמד