"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א). ייחודית היא פרשת משפטים אשר פותחת בוויו החיבור. ללמדנו, שאת הפרשה כולה יש לקרוא בהמשך ובסמיכות לנאמר לפניה בסוף פרשת יתרו. וכך נאמר שם (כ, כא-כג):
"מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקרך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו."
מה הקשר בין דיני עשיית המזבח, שהוא עניין שבין ישראל למקום, לבין פרשת משפטים העוסקת רובה ככולה בדיני ממונות שהם עניינים שבין אדם לחברו? כמדומה שהאיסור האחרון המובא בפסוקים אלה מסוגל לשפוך אור על העניין.
התורה מנמקת את האיסור לעלות אל המזבח באמצעות מדרגות – מפני גילוי ערווה. לכאורה מדובר בעניין טכני הנועד להסתיר את מקום הערווה במקדש, ואולם ניתן לזהות באיסור זה רעיון רחב ועקרוני יותר. התורה מלמדת שבכל קפיצה של אדם לעבר מדרגה גבוהה ממנו – ויהא זה המזבח או כל מעלה אחרת בחיים – קיים חשש רציני לגילוי ערווה, קרי לגילוי צדדים רעים ואפלים שבדבר. הסיבה לכך היא שהאדם הזוכה למעמד גבוה בבת אחת, לא מספיק להכין את הכלים הראויים להכיל אותו. את המציאות הזו אנו פוגשים כמעט בכל מקום בחיינו. רבים מהאנשים הזוכים בלוטו מאבדים את כספם זמן לא רב אחרי הזכייה משום שאין להם הכלים לניהול נכון של הכסף הגדול. אדם שנבחר לתפקיד רם דרג נופל פעמים רבות בעברות של שחיתות והפרת אמונים מפני שאין היצר שלו מסוגל להתמודד עם הפיתויים הרבים הנקרים לפניו. ובתחום הדתי, אדם הקופץ במדרגות של קדושה והופך ברגעים אחדים מעבריין גמור לצדיק העושה נפלאות. לעתים מטשטש בין הטוב והרע ומערב בעבודתו הדתית תאוות שונות (ממון או מין) הטמונות בו ושטרם התגבר עליהן.
עיקרון זה מתבטא בסמליות שבמדרגות. בעליית מדרגה, האדם קופץ ממעמד אחד למעמד אחר בצעד אחד ויחיד. אין כאן מתינות או הכנה לקראת המעמד הבא. האדם מגיע אליו במהירות הבזק. ובמקרה כזה, הגוף חושף את ערוותו. שונה מכך היא העלייה בכבש. העלייה בכבש היא עלייה מתונה, ללא קפיצה ממעמד למעמד אלא מעבר חלק. המעבר אז ארוך ואטי יותר, אבל מצד שני הוא יציב ובטוח. בעלייה כזו אין הערווה מתגלית ואין שליטה לצדדים השליליים. לא לחינם חכמינו למדו מכאן את הכלל "הוו מתונים בדין" (ראו בבלי, סנהדרין ז, ע"ב). החיפזון לקבוע, להכריע ולהתקדם עלול להביא את השטן במקום את הברכה. ואילו המתינות, ההשתהות ויכולת ההכלה, היא זו שמביאה ביטחון ויציבות. היא זו שמונעת שתקלה לא תצא מתחת ידי הדיינים.
כמדומה שכאן טמונה משמעותה של פרשת משפטים כהמשך לדיני עשיית המזבח. דיני הממונות שנקבעו בין אדם לחברו אמורים לתרגם את אותה מתינות דתית לתחום הכלכלי והבין-אישי. המרוץ אחר הצלחה, כסף ומעמד חברתי, הוא לגיטימי כשלעצמו אך הוא חייב להיעשות בצורה נקייה ונטולת פגמים. אסור שהוא ייעשה מתוך עיוורון לחוליות החלשות בחברה – העבדים והלווים. כמובן שאין הוא מכשיר כל פגיעה באחר, פיזית, נפשית וכלכלית, וכן גזל וגניבה. לעתים מזומנות קורה שמרוב שאנשים להוטים אחר השגת המטרה שאליה הם מכוונים, אינם שמים לב לאלו שנפגעים מהם בדרך. בעיניהם מדובר בזוטות אבל בעיני הנפגעים ייתכן שזהו כל עולמם. על כן מלמדת התורה: בדיוק כמו העלייה למזבח, עדיף שתרוויח הון מועט בישרות מאשר הון רב בדורסניות. בסופו של דבר אין הברכה שורה אלא בדבר שהושג בצדק. זוהי הדרך היחידה שבה האדם יכול באמת להתעלות ולהשיג את היעדים שהוא מייחל להם.
כותב המאמר: הרב עידו פכטר, רב קהילת ישראל הצעיר, רמת פולג נתניה,
דוקטורנט למחשבת ישראל, אוני' בר אילן
