בהגיע יתרו אל המדבר הוא מצא את משה חתנו כורע תחת עול השיפוט וההוראה של העם "מן בוקר עד ערב", ונתן לו את עצתו המפורסמת בדבר סדרי השפיטה. יתרו ייעץ למשה למנות שופטים משניים תחתיו, כאשר משה עצמו ימשיך ויזהיר את העם "אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן". אנחנו מדמיינים את משה מלמד את העם הלכות שבת וחגים, כשרות ואישות וכדומה, ורואים אותו בעיני רוחנו שופט את בני ישראל בסכסוכים ממוניים וכיו"ב.
ברם, חכמים חלקו בשאלה האם יתרו הגיע למדבר לפני מתן תורה או אחריו (זבחים קטז) ובעקבותיהם נחלקו גם פרשני המקרא. לפי תרגום אונקלוס ולדעת אבן עזרא יתרו הגיע למדבר לאחר מתן תורה, ואילו רמב"ן ואברבנאל סבורים שיתרו הגיע לפני מתן תורה. אם יתרו אכן הגיע לפני מתן תורה מה היה טיבם של ההוראה והשיפוט שמשה עסק בהם באותה תקופה, הרי לא היתה עדיין תורה לדון בה? תשובה אחת לשאלה זו מצויה במדרש חז"ל על כך שכבר במרה ניתנו לעם ישראל מצוות מסוימות, כגון שבת, פרה ודינים.
אולם ניתן להציע הסבר נוסף, העולה מתוך פרשנות חז"ל לדברי יתרו בפסוק הנ"ל. הגמרא מפרשת: "'והודעת להם' – זה בית חייהם (הכוונה לייעץ להם בדבר עיסוקים במלאכה לשם פרנסה), 'את הדרך' – זו גמילות חסדים, 'אשר ילכו' – זה ביקור חולים, 'בה' – זו קבורה, 'ואת המעשה' – זה הדין, 'אשר יעשון' – זו לפנים משורת הדין". (בבא מציעא ל, ב).
לפי דברי חז"ל אלה, "חוקי הא-לוהים" שמשה לימד את העם היו בעיקר כללי התנהגות נאותים שבין אדם לחברו, ובעצם משה הורה לעם על מעשי חסד שעליהם לעשות. מכאן עולה משמעות מאוד קונקרטית של המושג: "דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה ט, ג). עוד לפני שניתנו חוקי התורה היה על בני ישראל להקפיד על התנהגותם במישור שבין אדם לחברו, ורק לאחר מכן ניתנה להם התורה. גם לפי השיטה הסוברת שיתרו בא לאחר מתן תורה, נראה שמסופר על כך לפני מתן תורה כדי ללמדנו שיש ערך ומעמד עצמאיים להתנהגות הערכית-מוסרית שבין אדם לחברו, גם מעבר למה שמנוסח בתורה ובמצוות.
יש המזלזלים במוסר הטבעי של האדם ויש הסבורים שיש ערך רק למעשים טובים שיונקים במישרין מהתורה, אך לא לכאלה הנעשים מתוך מצפון טהור ואהבת הטוב והיושר. אולם גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמונה הבסיסית שהאדם נברא בצלם אלוקים, ומכוח זה עליו להתנהג על-פי מוסר טבעי בריא וטוב. הרב קוק העלה על נס את מעמדו של המוסר הטבעי האנושי, וראה בו רובד בסיסי וחיוני שרק על גביו – ובשום אופן לא במקומו – אמורה להיבנות קומת המוסר התורנית. הוא הדגיש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם" (אורות הקודש, ג, כז). יתר על כן, עמדתו של הרב קוק הייתה שגםמעשים טובים ומצוות הנעשים מכוח הציווי התורני, ראוי שייעשו מתוך מוטיבציה של שכנוע עצמי-פנימי בנכונותם ובערכם המוסרי, ויעברו "דרך הצינור של דרך ארץ" (אורות התורה יב, ג).
לאור זאת, השבת שקוראים בה על מעמד הר סיני קוראת לנו לבחון תחילה את התנהגותנו המוסרית. שבת פרשת 'יתרו' מזכירה לנו באמצעות הסיפור על עצת יתרו, שדרך ארץ קדמה לתורה, וכי במשפט: "לעולם יהא אדם ירא שמים", צריך קודם כול להיות אדם, ואחר כך ירא שמים.
כותב המאמר:
הרב דר' רונן לוביץ, רב היישוב ניר עציון, מלמד במכללה האקדמית לחינוך 'שאנן' ומכהן כנשיא תנועת "נאמני תורה ועבודה".
