הגלות אינה מתחילה בפרשת שמות, אלא היא מתחילה בפרשתנו.
הרמב"ן בהקדמתו לספר שמות, כותב כך: "ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו… בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל".
ספר שמות הוא ספר הגלות. אבל כאשר קוראים בעין רגישה, רואים שהגלות מתחילה בפרשתנו. ואיני מתכוון לגלות של ירידת יוסף למצרים שעליה קראנו כבר לפני כמה פרשיות. אלא הגלות הנפשית, של היהודי שצריך לכופף את קומתו לפני הגוי, כדי שלא להרגיזו, או שצריך לבלות את מכנסיו במקום הברכיים, או שצריך ללמוד את לשון החנופה, ואינו יכול לומר באמת את אשר על לבו. זוהי גלות המחשבה.
כאשר נפטר יעקב אבינו, יוסף נאלץ למלא את הבטחתו לאביו ולהביאו לקבורה בארץ ישראל. לשם כך הוא נזקק לרישיון המלך, וכך הוא אומר:"וַיְדַבֵּר יוֹסֵף אֶל־בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר אִם־נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵיכֶם דַּבְּרוּ־נָא בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹֽר: (ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר הִנֵּה אָנֹכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי וְעַתָּה אֶֽעֱלֶה־נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת־אָבִי וְאָשֽׁוּבָה" (בראשית נ, ד).
יוסף הכל יכול, שהציל את מצרים מחרפת רעב, נאלץ לתרץ ולהסביר בהסבר ארוך למה הוא לא רוצה לקבור את אביו במצרים. אך המדרש שם לב, שיעקב אינו מדבר ישירות אל פרעה:
"וידבר יוסף, למי אמר? לגדלת שתפייס למלכה והמלכה תפייס למלך, ולמה לא נכנס הוא? ר' יהושע דסכנין בשם ר' שמואל שאין אבל נכנס בפלטין של מלך" (בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה ק סימן ד).
המדרש מדייק שיוסף היה צריך לדבר אל פרעה באמצעות "גדלת" שהיא כנראה המשרתת של המלכה, והיא תשכנע את המלכה, שהיא תשכנע את המלך פרעה. כמו הבקשה בטירונות שצריכה להגיע באמצעות המ"כ אל הסמל אל הקצין אל המ"פ…וכל זה כדי להשפילו. המדרש מדגיש את מצבו הנמוך של יוסף בפירוש המילה "בית" פרעה, כמו שכותבים בכתובה לאישה, במקום ל"משפחת" אבי החתן ל"בית" אבי הכלה. יוסף המשביר של מצרים, כבר אין לו גישה ישירה למלך. למה לא נכנס לפלטין של מלך? האם הוא לא קיבל היתר רבני לגלח את הזקן או להחליף שמלותיו כדי לבוא אל המלך ולהתחנן להביא את אביו לקבר ישראל? אלא שהאבל הוא הסימן של הגלות. הרב סולובייצי'ק בספרו "מן הסערה" במאמרו המונומנטלי "אבלות ישנה ואבלות חדשה", משווה בין האבלות הכללית על הגלות של תשעה באב, לבין האבלות של האדם הפרטי. המדרש מרמז שיוסף כבר נמצא עמוק באבלות של הגלות.
לפני כל הסאגה הזאת יוסף מצווה לחנוט את יעקב אביו ( נ, ב). וכי זה הוא מנהג ישראל? אנחנו חונטים את מתינו? אז זהו, אנחנו בגלות, ובגלות נוהגים את מנהגי הגויים. יהודים בארה"ב אוהבים בייסבול, ובאוסטרליה רוגבי. מה זה קשור לנו ולנשמת ישראל? זה לא, זה פשוט גלות. המדרש מבקר את יוסף על שחנט את אביו ואומר שהוא נענש על כך: "למה מת יוסף בפני אחיו? … רבי אמר על שחנט את אביו, אמר ליה הקדוש ברוך הוא: לא הייתי יכול לשמור את צדיקי? לא כך אמרתי לו (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב? (בראשית רבה (וילנא) פרשת ויחי פרשה ק סימן ג).
ומה קרה בסוף עם יוסף בעצמו? לא רק שהוא כבר אין לו כוח לצוות על שייקבר בארץ ישראל, אלא גם הוא נחנט. התורה לא מספרת לנו מי חנט ולמה, אבל המידע הזה כאילו נתון. זהו, הוא כבר מצרי לכל דבר, וברור שאחרי פטירתו הוא ייחנט כמנהג המצריים.
הגלות היא קודם כול וראשית כול גלות של הלב. כל עוד צריכים ליהודי, ירוממוהו וינשאוהו וירכיבו אותו במרכבת המשנה, ואף אחד לא ירים את ראשו ללא רשותו. אך לאחר שכבר לא צריך אותו, היהודי בעצמו כבר לא יכול להרים את ראשו שלו. ולאחר שהוא הפנים את מצבו, היהודי הגלותי כבר לא רוצה ולא ידוע כיצד להרים את ראשו, והוא חושב כמו הגוי השולט עליו לכל דבר.
הספר הבא, ספר שמות, הוא גם ספר הגאולה כלשונו של הרמב"ן. ומתי תהיה הגאולה:
"הנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו".
כאשר אנחנו בישראל ומנהיגינו נחשוב כמו יהודי חופשי, חירותי, ללא מורא "מה יאמרו" וכיצד יגיבו וללא חנופה (כמובן, ברגישות ובהתחשבות ללא שום צורך להעליב או לפגוע באף אומה אחרת או בראשיה), נדע שלא רק שיצאנו מהגלות, אלא הוצאנו אותה מלבבותינו.
כותב המאמר הינו: הרב רפי אוסטרוף – יו"ר המועצה הדתית גוש עציון
