הפתגם "מעשה אבות סימן לבנים" שגור על לשונם של רבים. כך גם אימרת חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים", ולא פחות מכך: "אם ראשונים בני מלאכים – אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים – אנו כחמורים". אימרות אלה – ועוד הרבה שכמותן – מנחות להבנה של "והיו עיניך רואות את מוריך", להתחנך לאורם של דמויות מופת קדמוניות.
מי לנו יותר מתאים לכך מאבות ואמהות האומה: אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה. הן זה עיקר עניינו של ספר בראשית, ללמדנו את אורחות חייהם, את הנהגותיהם במצבים שונים – מהם תראו וכן תעשו. מאברהם תלמדו להתפלל אפילו על רשעים, מיצחק תלמדו שלא נפרדים מהמולדת, מיעקב תוכל ללמוד מתי להחריש ולהבליג ומתי לתקוף, משרה – איך להילחם כלביאה על בנה, מרבקה – מה היא לקיחת אחריות, מלאה – עד היכן מגיע הרצון להקים משפחה, ומרחל תוכלו ללמוד וויתור מהו, וכן הלאה וכן הלאה על זו הדרך. אך במקביל, לצד האורות, קשה להתעלם מצללים. וכי אפשר להתעלם מעינויה של שרה את הגר? מהסכמתו של אברהם למהלך ושילוחו את הגר ואת ישמעאל לדרך לא נודעת? אפשר להתעלם מהיעדר קיומו הכמעט מוחלט [לפחות בכתובים] של שיח בין בני הזוג יצחק-רבקה? אפשר להתעלם מ"מעשה שכם"? אפשר להתעלם ממכירת יוסף? וכן הלאה וכן הלאה על זו הדרך. ואולי אחד המוקדים היותר מורכבים וסבוכים, הוא מעשה מכירת הבכורה. איך שלא נהפך ונפלפל, השורה התחתונה היא שרבקה ויעקב מערימים על יצחק. יצחק מבקש לברך את עשו – רבקה עוקפת את רצונו ולמעשה אוכפת עליו לברך את יעקב. אשר ליעקב: "אנכי עשו בכורך"! התחפשות לאיש שעיר כדי להידמות לעשו! והוא הוא אותו יעקב אשר עליו נאמר "תתן אמת ליעקב" – דווקא מידת האמת היא שמאפיינת אותו?!
ככלל, שתי גישות עיקריות אנחנו מוצאים אצל פרשנים והוגים, קדומים ומאוחרים, ביחס לאותם צללים. גישה אחת עושה כל מאמץ לבאר ולהסביר, לסנגר ולהבהיר, שמה שלנו נראה – בעיני עטלפים – כחטא ועוון, כלא מוסרי וערכי, כהתנהגות קלוקלת, אינו באמת מה שאירע, ולמיצער אינו במדרגת הבנתנו-אנו. גישה שניה טוענת את ההיפך הגמור. אכן היו צללים, ודווקא מכך עליך ללמוד: אם אפילו לקדמונים היו כשלים ובכל זאת הם ידעו בסופו של דבר איך להתמודד ולהיחלץ מהם, הרי גם אתה כך. גם לך יש כשלים וגם לך יש נפילות – תלמד איך להתמודד, להיחלץ, ובסופו של דבר להתיישר.
כדוגמית קטנה – מכירת הבכורה, האור והצל, שמשניהם נכון ללמוד. אפשר להבין את התסכול העצום של רבקה. היא יודעת שיצחק מרומה. היא יודעת שעשו מסובב אותו בכחש ובעורמה, ושיצחק אינו יודע – באמת – מי הוא עשו. היא גם רואה שהיא לא מצליחה להבהיר זאת ליצחק. מאחר שהיא מאוד מאמינה בברכת יצחק, לכן היא אומרת לעצמה: יהי מה – "עלי קללתך בני" – אני אעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי שמי שראוי לברכה הוא הוא שיקבל אותה. היא מוסרת על כך את נפשה, פשוטו כמשמעו – את נפשה הרוחנית. אשר ליעקב – הפסוקים מלמדים אותנו ברורות שהוא לא יזם את המהלך שדי "ניכפה" עליו. "אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע". הוא גם די חושש מהתוצאות: "והבאתי עלי קללה ולא ברכה". אך, בסופו של דבר, חזקה עליו מצות אמו. הוא נעתר ומבצע.
יעקב אינו "ילד קטן" וברור שאי אפשר לפטור אותו מאחריות, לא אותו ולא את רבקה. קריאה רהוטה במקרא, כמו גם התייחסות כללית בדברי חז"ל, אינה מבקרת את המהלך בו בחרו רבקה ויעקב. המטרה החשובה אכן קידשה – במקרה זה – את האמצעים. "אור". אך גם "צל". חז"ל (מדרש ילמדנו) ראו לנכון להדגיש שגם כאשר המטרה ראויה, על אמצעים לא "כשרים" משלמים מחיר, ולדורות: "וישא [עשו] קולו ויבך – על שלוש דמעות שהטיף עשו, נעשו לישראל שלוש פולמסיות, שנאמר 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש' (תהלים פ, ו)". מורכבות זו של מעשה האבות, על האור ועל הצל שבו, גם היא סימן לבנים. הרבה לקחים נכון להסיק מהם, לדורות.
הרב פרופ' נריה גוטל, רבה של 'קהילת רדליך – ירושלים', מחב"ס 'השתנות הטבעים בהלכה', 'מכותבי ראיה', 'חדשים גם ישנים', 'שלמי שמחה', 'אור יקרות', נשיא-אמריטוס מכללת 'אורות לישראל'
