בפרשת השבוע שלנו, פרשת בלק, אנו פוגשים בפעם היחידה בתורה, נקודת מבט חיצונית של מנהיגים שמסתכלים "מבחוץ" על עם ישראל. עד לפרשת בלק אנו פוגשים את עם ישראל מבעד לעיניו של משה, ואילו כאן אנו משקיפים עליו דרך עיניהם של בלק ובלעם.
על הפסוק האחרון בתורה הקובע: "ולֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד,י), אומרים חכמנו במדרש דבר מפתיע: "אבל באומות העולם קם, ומנו? בלעם. וגם שלשה דברים היה בלעם גדול ממשה" (מדרש אגדה במדבר פרק כד).
את גדולת נבואתו של בלעם ניתן לראות במילותיו, בהם הוא מתאר את הגדולה של עם ישראל בדרכים וצורות שגם משה רבנו לא הביע ואולי גם לא הכיר. בעוד משה רבינו, בפרשה הקודמת, מתרעם על העם ורואה את חולשתם ואומר להם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ,י), בלעם בפרשה שלנו גומר על ישראל את ההלל באמרו: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כד,ה).
אם כן, מה אפשר לבלעם הרשע לראות דברים שמשה לא יכול היה לראות, ומה ניתן ללמוד מכך על מנהיגות?
דומה כי ניתן להמשיל את ההבדל בין משה ובלעם להבדל בין שני אנשים הרואים ילד מתקרב לקצה צוק שמתחתיו אגם. אחד מהאנשים הללו הוא אביו של הילד והאחר פסיכופט. אביו של הילד ממהר לרוץ ולהציל את הילד מנפילה, – גם אם המחיר יהיה שהילד יפצע מאחיזתו. לעומת זאת, הפסיכופט רואה את הילד מתקרב לסכנה וכל מה שהוא אומר לעצמו, במן שלוות נפש מהולה בסקרנות, זה: "מעניין מה יקרה אם הוא ייפול, האם הוא יצליח לשחות לבד?".
באופן פרדוכסאלי, לעיתים דווקא האדם השני, זו שאין לו קשר רגשי לילד, עשוי לראות את פוטנציאל הכוחות הטמון בילד, בצורה שבה האב לא יכול לראות בגלל קרבתו.
ו'ילפרד ביון, מגדולי הפסיכואנליטיקאים, טען כי בכדי לעזור לאדם לעיתים צריך להגיע אליו "ללא תשוקה ולא זיכרון". קשר רגשי עשוי לא פעם לתעתע או לגרום לדברים להיראות בצורה שונה מן האמת, ובכך להסתיר חולשות ופגמים, או לחילופין להעלים כוחות ולצמצם את הפוטנציאל החיובי.
נדמה כי זו הייתה תרומתו של בלעם הרשע למנהיגותו של משה. דווקא הריחוק הרעיוני והרגשי מעם ישראל אפשר לו לראות דברים שמשה רבנו לא יכול היה. משה היה מנהיג אבהי. הוא היה מלא תשוקה לעם, וממילא גם מלא בציפיות ואכזבות כל אימת שפגש את חולשותיהם. למנהיגות שכזו ערך רב, אך היא עשויה לפספס חולשות, כמו גם יכולות. בלעם הסתכל על העם "ללא זיכרון וללא תשוקה" ומשם הוא רואה בפרספקטיבה רחבה יותר.
המסקנה העולה מן הדברים היא שבדרך כלל מנהיג אינו יכול להיות גם אבהי וגם מרוחק. משום כך חשוב שמנהיג אבהי יצרף אליו אדם נוסף המסוגל לראות את הדברים מנקודת מבט מרוחקת ובלתי-תלויה שבכוחה להעשיר את הראייה הכוללת.
יתכן שזה מה שמשה רבנו קיווה להשיג מחותנו, חובב המדייני, כשאמר לו: " נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ…" (שם י,כט). לאחר שחובב סירב למלא תפקיד זה וחזר לביתו, הייתה צריכה התורה את נבואתו של בלעם בכדי להשלים את "נקודת המבט העיוורת" במנהיגותו של משה, שמרוב גודלו, לא יכול היה לראות את התמונה כולה.
כותב המאמר: הרב אורי פיש, מיזם "צהר לחקיקה".
רב קהילת "נחלת יהודה" במעלה אדומים. פסיכולוג חינוכי.
