המנהג הנפוץ הוא שהרב מברך את ברכת הגפן וברכת האירוסין ואח"כ החתן שותה מהיין ומעביר גם לכלה לשתות. מלשון הברכה – "אקב"ו על העריות" מתבקש שהחתן יברך ברכה זו. אכן לשיטת הרמב"ם והשו"ע (אה"ע לד,א) החתן אומר ברכות אלו, אלא שכדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך תקנו שהרב יברך (ברמ"א אה"עז,לד,א ובט"ז שם. [בפוסקים מופיעים טעמים נוספים למנהג זה]). לכן תקנו שמסדר הקידושין יברך ויוציא אותם יד"ח. מטעם זה נוהגים מסדרי הקידושין לומר לחתן ולכלה להתכוון לצאת גם בברכת הגפן ואחר כך החתן והכלה שותים מהיין. אלא שבדיני ברכות הנהנין שנינו – כשאדם מוציא את חברו בברכת הנהנין הוא צריך לשתות בעצמו, ואז יכולים גם אחרים שהתכוונו לצאת בברכתו לטעום מהיין (שולחן ערוך, או"ח קסז י"ט כ). למרבית הפלא, בברכת האירוסין שתחת החופה אנו נוהגים שמסדר הקידושין למרות שהוא מברך בפה"ג וברכת האירוסין, הוא לא טועם מהיין, אלא לאחר שהוא מסיים את הברכות הוא מטעים מן היין לחתן ולכלה. נשאלת השאלה – מדוע באמת שלא יטעם גם הוא קודם מהיין?
ה"פני יהושע" בקונטרס אחרון במס' כתובות בסי' כ"א כותב כך: ת"ר מברכים ברכת אירוסין וכו' וכתבו כל הפוסקים דנוהגים לברך ברכת אירוסין על הכוס, אלא שלא מעכב, ובדיעבד מברכים גם בלא כוס, וראיתי להזכיר מלתא דקשיא לי טובא, מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס, והחתן והכלה שותים ממנו, וא"כ היאך מברך בפה"ג כיון דאין המברך שותה ממנו, ואיך יוצאים החתן והכלה בברכתו של המברך, הא קיי"ל בסוף פ"ג מס' ר"ה: "כל הברכות כולם אם יצא מוציא, חוץ מברכת הנהנין", ומסקינן דברכת הכוס של קידוש נמי אם יצא מוציא כיון דחובה נינהו, אבל כשהכוס לאו חובה, אין ספק דאם יצא אינו מוציא, ובאמת כתבו כל הפוסקים דהטעם בברכת המצוות אדם מוציא את חברו, היינו, משום דכל ישראל ערבים זה בזה, וגם אם יצא חובת המצווה עדיין מקרי מחוייב בדבר משום הערבות, משא"כ ברכת הנהנין, וא"כ הכא נמי, כיוון שאין הכוס מעכבת לא מיקרי דבר שבחובה, ואיך מוציא מסדר הקידושין את החתן והכלה יד"ח בברכת בפה"ג, ואפ' אם נימא שכיון שעיקר היין לא בא ליהנות ממנו אלא כדי לקבוע ברכת האירוסין על הכוס, אכתי תימא אמאי לא יטעם המברך מן היין וצ"ע".
"שדה חמד" במערכת ברכה מביא כמה וכמה תירוצים מהאחרונים על קוש' זו, אבל אחר כל התרוצים מסיים השד"ח כך: "והנה אחרי כל התירוצים כיצד יוצא החתן יד"ח, עדיין לא זכיתי להבין, ומדוע באמת לא הנהיגו שהמסדר בעצמו יטעם מן הכוס, ומה היה אם היה טועם גם בעצמו".
מאזנים למשפט/הרב זלמן סורוצקין. סימן י"ב כותב – והנראה לעניות דעתי כיון שנהגו להעמיד את החופה ברחוב, כמובא באה"ע סי' ד"א בהג' הרמ"א "לרמז ככוכבים לרב" ומכיוון שנהגו שמסדר הקידושין הוא הרב דמתא, ממילא א"א למברך לטעום, וכמו שאמרו בירושלמי מעשרות, אין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק, ובב"ח, חו"מ סי' ל"ד כתב, דאפ' טעימת ארעי גנאי היא לת"ח שתהיה בשוק… לכן נ"ל דמזה התפשט המנהג שאין המברך שהוא בוודאי ת"ח טועם ברחוב מכוס הברכה, ורק החתן והכלה שלהם אין קפידא לשתות בשוק, ארעי, לכן אמנם בשבע ברכות שמברכים בשעת הסעודה בבית, גם המברך טועם, כיון שהוא בבית, ורק בחופה שמנהגם של ישראל לעשותה ברחוב לא טועם המברך. ובהשמטות לספר מספר "בהיותי בשנת תשכ"ב נוכח על חופה של אחינו הספרדים, ומנהגם לעשות כל חופה בבית, ולא ברחוב, שהרי הנהגת החופה ברחוב היא מהגהות הרמ"א, ובבית יוסף לא מובא מנהג זה, וע"כ מנהגם לעשות חופה דוקא תחת קורת גג, וראיתי שמסדר הקדושין טעם תחת החופה מן הכוס, טרם שנתן לחתן ולכלה, ולשאלתי אמר שכך נהגו מקדמא דנן, ומזה ראיה לטעם שכתבתי שהרב המסדר אינו טועם, מכיוון שהאשכנזים עושים את החופה כפסק הרמ"א בחוץ…". חשוב לציין את דברי הרב זלמן סורוצקין שם בהמשך התשובה: "ומה יקרה לי עדותו של הרה"ג רבי שמחה זליג זצוק"ל, שהביא בספרו שהגאון רבן של ישראל רבי חיים הלוי זצ"ל מבריסק היה מנהגו שהיה שופך קצת מהכוס על ידו והיה טועם לאחר הברכה מהנשפך על ידו, באופן שלא הרגישו הרואים". יתכן שמצד אחד חשש לגנאי לת"ח לשתות בשוק, ומאידך חשש לדין שאם לא שותה בעצמו גם לא יכול להוציא אחרים.
בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן יח) מביא:" … וידוע, שהמנהג הוא שאין המברך טועם כלל מן היין ונמצא שאפי' אם המברך ברכת נישואין הוא אחר, מ"מ כיון שהוא אינו טועם אלא מברך רק כדי להוציא את החתן הרי קשה טובא, דהא החתן כבר יצא בברכת הגפן של ברכת אירוסין ומותר שפיר לשתות יין זה גם בלא ברכה?… (כאן שאלת הגרשז"א היא שאלה נוספת – מדוע לברך שוב בברכות הנישואין על הגפן, הרי המברך אינו טועם מהיין והחתן והכלה כבר יצאו יד"ח בברכה שברכו בברכת האירוסין. והוא מאריך להוכיח שבמעשה הקידושין ובהקראת הכתובה אין הפסק שהרי הכל קשור למצוות החופה).
… מ"מ לא דמי כולי האי לברכת אירוסין ונישואין דהוי ממש מצוות מחולקות שהרי אפשר לזה בלא זה ורק במקרה הוא עושה אותן כאחת, משא"כ ארבע כוסות כיון שלעולם צריך הוא לשתותן בזה אחר זה בכה"ג שפיר סובר (לדעת הספרדים) דמברך רק על כוס ראשון ושלישי בלבד".
משמע שמקבל בסופו של דבר שמכיוון שאלו שתי קבוצות ברכות מחולקות – אירוסין ונישואין, ועשו ביניהן הפסקה ניתן בכל אופן לברך שוב על הגפן. (הגרשז"א אינו עוסק בשאלה מי שותה מהיין, אלא מדוע ברכת הגפן בברכות הנישואין לא תהיה ברכה לבטלה, לאחר שהחתן כבר יצא בברכת הגפן שבברכות האירוסין).
לאחר הבאת דברי אחרונים שעסקו בשאלה זו אני מבקש להעלות השערה נוספת מדוע נהגו שהרב לא שותה מהיין בשעת ברכות האירוסין והנישואין.
ראשית, עלינו להסכים שגם אם הרב לא שותה עדיין החתן והכלה יכולים לצאת ידי חובה בברכותיו, למרות שרק הם שותים מהיין. בשולחן ערוך או"ח בסימן קסז ורע"ג אנו יכולים ללמוד (מהסעיפים המצוטטים להלן) שבברכות הנהנין אם המברך אינו טועם מהאוכל הוא לא יכול להוציא את האחרים בברכתו, חוץ מברכת המצה והיין בקידוש ששם הברכה היא לא רק על ההנאה, אלא גם על מצוות היום. וכן מסביר המשנה ברורה – שברגע שזוהי גם מצווה ולא הנאה גרידא הרי שקיים לנו הכלל – 'כל ישראל ערבין זה בזה' וממילא הוא יכול להוציאם גם אם הוא אינו טועם מהאוכל המדובר. כי הברכה נחשבת לא רק כברכת הנהנין, אלא גם כברכה על קיום מצווה. אמנם בסימן רע"ג מסביר המשנה ברורה שאם המצווה אינה מחוייבת בכל מקרה, כמו שלוש סעודות בשבת שאם אינו רוצה לאכול ונהנה יותר מהתענית פטור מהן, אז גם אינו יכול להוציא האחרים בברכתו אם לא יאכל עמהם. אבל קידוש הן בערב והן ביום זוהי תקנת חכמים שאינה בטלה ולכן יכול להוציא בה גם אם לא יטעם מהיין.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קסז
סעיף יט: מי שאינו אוכל אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים, אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות.
סעיף כ: אפילו בשבת, שהוא חייב לאכול פת, לא יברך לו חבירו ברכת המוציא, אם אינו אוכל; ולא שרי לברך לאחרים (צה) אף על פי שאינו טועם, אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון של פסח, וברכת היין דקידוש, בין של לילה בין של יום.
משנה ברורה: (צה) אף על פי שאינו טועם – וה"ה כשכבר קיים מצות אכילת מצה וכבר קידש על היין והטעם בכל זה דברכת קידוש ואכילת כזית מצה היא מחובת המצות שהיא חוב על האדם וממילא הכל נכנסים בזה בכלל ערבות וכנ"ל וה"ה בליל א' וב' דסוכות שהוא חייב לאכול כזית פת בסוכה יכול ג"כ להוציא אף על פי שאינו טועם בעצמו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רעג
סעיף ד – יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. הגה: (יט) ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן (רבינו ירוחם וב"י בשם הרי"ף והרא"ש והטור סי' תפ"ד). והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו.
משנה ברורה (יט) ואפילו וכו' – ר"ל אף דשם כל הקידוש הוא רק בפה"ג לבד מ"מ כיון דהיא מצוה ועיקרו נתקן שלא בשביל הנאה אלא מצוה עליו כשאר מצות משו"ה מוציא אחרים אף על פי שאינו נהנה כקידוש הלילה ולא דמי לברכת המוציא של שבת של כל שלש הסעודות, דאינו מוציא אם אינו אוכל עמהם דאף שהם חוב אין החוב עליו משום מצוה, אלא כדי שייהנה מסעודת שבת. ואין למצווה עצמה חוב דהא אם הוא נהנה ממה שמתענה א"צ לאכול כדאיתא בסימן רפ"ח. ע"כ אין מוציא אחרים אם אינו אוכל עמהם. ואם קידש על הפת אז מוציא גם בברכת המוציא דהאי ברכת המוציא כברכת בפה"ג לקידוש היין דמיא:
אם כן, ניתן להשוות את ברכת הכוס בחופה לקידוש. אמנם בברכות האירוסין אם אין לו יין פסק השולחן ערוך (אה"ע סימן לד,ב) שהיין אינו מעכב ומברך גם ללא יין, וזוהי טענת הפני יהושע בתחילת דברינו (שלכן המברך אינו יכול להוציא את השומעים אם הוא לא יטעם מהיין). ובברכת הנישואין (שם סימן סב,א) מביאים נושאי הכלים על השו"ע מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש ועו"ר האם מברכים שבע ברכות גם ללא יין. ואלו בקידוש יש דעה שאם אין לו פת ויין לא יעשה קידוש בלילה. אבל מכל מקום, בשתי המצוות הברכה על היין לא באה לשם ההנאה מהיין, אלא כחלק מקיום מצוות האירוסין או הנישואין או כחלק ממצוות קידוש היום. לכן ניתן לענ"ד להשוות בין מצוות אלה ולאפשר לרב המברך לברך גם אם אינו שותה, שהרי עדיין קיים כאן הכלל שכל ישראל ערבין זה בזה.
אלא שעולה השאלה שכבר נזכרה לעיל – מדוע שלא נתקן לרב שישתה, ובדרך זו תתקיים ההלכה בצורה המובחרת יותר?
גם מבחינת החשש להדבקה במחלות וגם מצד המיאוס שבדבר אנשים רבים נמנעים מלשתות מכוס שאחר שתה ממנה ללא הדחת הכוס. כך גם פוסק בעניין השולחן ערוך:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קע,טז
טז. לא ישתה מהכוס (לז) ויתן לחבירו, מפני סכנת נפשות.
משנה ברורה (לז) ויתן לחבירו וכו' – שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע"כ ואולי חבירו מאיס ליה לשתות ממה ששייר זה דאפשר דנתערב רוקו שם ויחלה עי"ז. ולפ"ז דוקא אם נותנו לידו אבל אם מניחו לפניו והוא לוקח מעצמו לית לן בה. וט"ז כתב אני ראיתי בצואת ר"א הגדול שמזהיר מאד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע"ש…
לענ"ד זו הסיבה שלא תקנו שהרב ישתה לפני החתן והכלה. מאידך גיסא, הסיפור על הרב מבריסק גם הוא אינו מעשי כהוראה לכולם שהרי הניראות של מנהג כזה לא מתקבלת על הציבור הרחב. לכן נראה לי שהשתלט המנהג שיש לו יסוד הלכתי כמבואר לעיל – שהרב מברך והזוג שותה.
