בפרשת יתרו, לצד הקמת המערכת המשפטית ומתן תורה, מתבסס מעמדו של משה כמנהיג המתווך בין העם לא-לוהיו. במהלך ימי ההכנה למתן תורה, משה עולה ויורד מן ההר שוב ושוב, כדי לקבל את דבר ה' ולמוסרו לישראל ולהכינם אל הרגע בו "יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי" (י"ט, יא). על פי רש"י משה עלה להר בתאריך ב' בסיון. למחרת הוא יורד וקורא לזקני ישראל שבפיהם שתי תשובות של העם:
וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה': (פס' ח-ט).
חז"ל הבחינו כי חסר כאן משהו. משה משיב את דברי העם "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה", ושומע באותו מעמד "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ'. לכאורה "וַיַּגֵּד מֹשֶׁה" – צריך להיות למחרת, אחרי שירד אל העם ומסר להם את דבר ה' ועלה שוב. אולם מה שמע הפעם משה מפי העם ומה השיב לקב"ה? על כך רש"י עונה:
"ויגד משה את דברי העם. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו".
נראה שבדברים אלו נוגע רש"י במפגש בין שתי מגמות סותרות במעמד הר סיני, הקשורות למקומו של המנהיג כמתווך בין העם לא-להיו.
תכליתו של מעמד הר סיני הוא המפגש הבלתי אמצעי בין ה' לבין העם – "יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי". מדובר במפגש חד פעמי שלא היה ולא יהיה עוד כמוהו. "עינינו ראו ולא זר". הראיה עומדת במוקד האירוע שפותח בהכרזה: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם" (פס' ד) ומסתיים ב"אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (כ', יח).
יחד עם זאת, למעמד יש תכלית נוספת והיא ההכרה במעמדו של משה כמעביר את דברו של ה'. כך הם דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ח הלכה א):
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי? שנאמר "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
לדברי הרמב"ם, מעמד הר סיני נותן תוקף לא רק לדברי משה מכאן ואילך, אלא לכל דברי הנביאים הבאים מכוח נבואתו של משה.
שתי המגמות הסותרות צריכות להשתלב יחד. אין די בכך שישראל יאמינו במשה כשליח, אלא הם צריכים גם לראות בעצמם את המעמד, כבקשתם הם: "רצוננו לראות את מלכנו". ישראל אכן זוכים לכך, אך מיד אחרי המעמד הם אומרים: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (כ', טז).
גם בתיאור מעמד הר סיני בספר דברים אנחנו מוצאים את שני העניינים זה בצד זה: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר ה'" (דברים ה', ד-ה). "פָּנִים בְּפָנִים" מחד, אבל "אָנֹכִי", משה, עומד ביניכם מאידך.
פן אחר של היחס בין שלושת הגורמים: הקב"ה, העם ומשה, בא לידי ביטוי במדרשים העוסקים בשאלה היכן עמד משה בשעת הדברות, לרגלי הר סיני עם ישראל, או בראש ההר עם ה'. כך מתוארים הדברים בפרקי דר' אליעזר:
"אמר לו הקב"ה למשה רד אל המחנה ואחר כך אני משמיע את תורתי, "רד העד בעם". משה היה רוצה להיות שם, אמר לו כבר העידותי בעם. אמר לו לך וקרא לרבך. ירד משה אל המחנה לקראת אהרן, והקב"ה משמיע תורתו לעמו, שנאמר "וירד משה אל העם" וכו', מה כתיב אחריו "וידבר אלהים את כל הדברים האלה אנכי ה' אלהיך".
משה מבקש להישאר בראש ההר, והקב"ה מחפש סיבה לשלוח אותו בערמה למטה, כדי שלא יהיה בהר בשעת ההתגלות. משה חש הזדהות מלאה עם שליחותו, דבק בקב"ה ואינו רוצה לרדת, אך מצדו של הקב"ה קיימת חובה ליצור הבחנה ברורה בין המשלח לשליח. בשעת מתן תורה אין איש בהר. "פָּנִים בְּפָנִים" – מדבר הקב"ה בכבודו, ומשה נותר למטה כמתווך.
כותב המאמר: הרב שאול ברוכי,
עובד באגף רישום נישואין ומרבני ארגון צהר.
