- תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור.
דבר תמוה הוא מדוע הלל הזקן מניח לפסוק בתורה "ואהבת לרעך כמוך" ובוחר במשפט יפה שהוא ממציא. המצווה בתורה נאמרת על דרך החיוב וכוללת הרבה יותר מדרישתו של הלל שהיא מינימלית יותר?
בדברי הירושלמי שלהלן נמצא אולי פתרון לשאלה זו – מדוע בחר הלל במשפט שבחר.
- תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת נדרים פרק ט
מתני' – ועוד אמר רבי מאיר: פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומר לו אילו היית יודע שאתה עובר על [ויקרא יט יז יח] לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך בלבבך ואהבת לרעך כמוך וחי אחיך עמך שמא יעני ואין את יכול לפרנסו ואמר אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר הרי זה מותר: גמ' כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך. היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה?!
המשל שהירושלמי נותן מבהיר היטב את בסיס התפיסה שלנו – מהו עם ישראל? כל אחד מאתנו הוא יד אחרת של אותו הגוף! לא מדובר פה בגופים מחולקים, אלא בגוף אחד עם איברים שונים. יתכן וזה מה שהלל מבקש ללמד את הגר כשהוא עומד על רגל אחת: תדע לך שההבדל העמוק יותר בין אומות העולם ועם ישראל הוא שאצל אומות העולם כל צדיק הוא אדם בפני עצמו. יש גם חסידי אומות העולם, אך אין ביניהם קשר מהותי. לעומת זאת, עם ישראל הוא "חיה" אחת (חיה אחת יש ברקיע וישראל שמה). אתה ואני והוא כולנו איברים של גוף אחד, וכל מצוה ומצוה שאנו מקיימים עולה למרום יחד עם קיום אותה המצווה על ידי כל עם ישראל. (לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה… בשם כל ישראל). היתר הוא באמת פירוש והשתלשלות מאותו רעיון מכונן.
תפיסה זו מביאה אותנו לדברי הרמח"ל בבארו את מידת החסידות. כמו שכל אדם דואג לבריאות כל גופו, ולא יעלה על דעתו להזניח את בריאות אחד מאיבריו, שהלא כשאיבר אחד חולה החולי יגיע ח"ו גם לשאר הגוף. כך גם החסיד דואג לכלל ישראל ומנסה להגן עליהם, שהרי כולנו גוף אחד וכולנו בנים למקום. כשאני עומד מול אדם מישראל, יהיה מי שיהיה, אני צריך לחוש שהוא ואני שנינו אחים, שנינו בנים של אבא אחד – אבינו שבשמים. ממקום זה נתחיל לבנות את היחס שלנו לזולת.
- ספר מסילת ישרים פרק יט
…ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעי ג'): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ, ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו. וכבר אז"ל (יומא ע"ז): על הפסוק "ואני באתי בדבריך" שלא חזר גבריאל ונכנס לפנים מן הפרגוד אלא כשלימד סינגוריא על ישראל, וגדעון נאמר לו (שופטים ו'): "לך בכחך זה", לפי שלמד סניגוריא על ישראל, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו, ואלה הם הרועים האמתים של ישראל שהקב"ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה, הא למה זה דומה לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו, והוא ענין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י"א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב"ל ולא אשתעי אליהו בהדיה, הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם…
דברים פרק לג
(ד) תּוֹרָה צִוָּה־לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹֽב:
(ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל:
- אור החיים דברים פרק לג
עוד רמז כי מלכות ישראל תהיה מתקיימת כשיהיו ישראל מתאספים ראשיהם יחד ולא יהיו בד בבד (שלא יריבו) שבזה יהיה סבה שיתייחדו יחד שבטי ישראל, וכשישראל בגדר זה הנה הנם ברום גדר ההצלחות ומלכותם תהיה בה הויה של קיום, וצא ולמד כי מיום שנחלקו הלבבות ונחלקו המלכויות מה עלתה בידם, וזאת סיבת עגלי ירבעם והבאים אחריו, כי ראש האובדן הוא הפירוד, וכלי המחזיק הברכה הוא השלום ויחוד הלבבות:
- תהלים פרק קכב
(ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָֽיִךְ:
(ז) יְהִֽי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ:
(ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּֽךְ:
(ט) לְמַעַן בֵּית־ ה' אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָֽךְ:
- מלבי"ם תהלים פרק קכב
(ג) ירושלים היא הבנויה כעיר שחברה לה יחדו, שאליה ובעבורה יתחברו האברים הפרטים של הגוף הכולל יחדיו להיות גוף אחד: (הכוונה לעם ישראל, שירושלים מאחדת אותו).
(ו) שאלו, אחר שבאר שירושלים היא המעמדת חיבור הגויה הכללית ואחדותה, אומר כמו שאם תשאל לשלום הגויה האישית נשיב לו ששלומה תלוי אם האיברים והכוחות שבגויה מקושרים ויש להם שלום יחדיו, כי בעת יעשה פירות ביניהם אז יבא המוות, כן אם ישאלו לשלום ירושלים נאמר התשובה ששלומה תלוי אם ישליו אהביך, אם אוהבי ירושלים יהיה ביניהם שלוה פנימית בזה תלוי שלום ירושלים. אחר שעקר ענין ירושלים היא אחדות האומה, וא"כ אם יתעורר בין אישיהם ריב ומדנים ופירוד לבבות לא נמצא שלום ירושלים, כי עקר שלומה היא אם היא, כעיר שחוברה לה יחדיו, לא אם יתפרדו, והנה יש הבדל בין שלום ובין שלוה ששלום הוא השלום החיצוני ושלוה הוא השלווה הפנימית, אמר שע"י שישראל יהיה להם שלוה פנימית שעל זה אמר אוהביך, שיהיה אהבה ביניהם הגם שלא יהיה להם שלום עם אויביהם החיצונים זה יגרום שלום ירושלים החיצון…
המלבי"ם שוב נזקק לדימוי של כלל ישראל כגוף אחד עם איברים מרובים. הוא מחדש לנו ששלומה של ירושלים תלוי באחדות האומה. ולא רק שלום חיצוני, אלא גם השלווה הפנימית שהיא המעידה שהשלום החיצוני בא ממקום בטוח ובוטח שכולנו גוף אחד ונשמה אחת. בימים אלו שמעמדה של ירושלים עומד במבחן שוב ושוב אנו יכולים להבין עד כמה הדבר לא תלוי רק בהסתה ברשתות החברתיות של חמאס ודע"ש, ולא רק בעירנות שלנו ושל לוחמנו בזרועות השונות, אלא גם בשאלה העמוקה יותר – האם כבר אנו מאוחדים בנפשותינו ובהווייתנו. ששלום זה ואחדות זו היא התנאי לגילוייה השלם של ירושלים.
