(א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַֽה'׀ שִׁיר חָדָשׁ כִּֽי־נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִֽׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשֽׁוֹ:
(ב) הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתֽוֹ:
(ג) זָכַר חַסְדּוֹ׀ וֶֽאֱֽמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵֽינוּ:
(ד) הָרִיעוּ לַֽה' כָּל־הָאָרֶץ פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּֽרוּ:
(ה) זַמְּרוּ לַה' בְּכִנּוֹר בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָֽה:
(ו) בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי׀ הַמֶּלֶךְ ה':
(ז) יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָֽהּ:
(ח) נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ־כָף יַחַד הָרִים יְרַנֵּֽנוּ:
(ט) לִֽפְֽנֵי־ה' כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִֽים:
(תהילים צח)
בפס' א' קורא לנו המשורר לשיר לפני הקב"ה שיר חדש על הישועה שהביא לנו. האם מדובר על ישועה שהייתה בעבר כמו יציאת מצרים וכדומה או שמדובר בישועה בדורנו אנו?
נתבונן בתוספות בערבי פסחים: (תוספות מסכת פסחים דף קטז עמוד ב) ה"ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן נודה לך שיר חדש על גאולתנו – דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר. כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער. וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס שירות אלה לשון נקבה מיוסדים כי תשועתם כיולדה וגו' תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה' שיר חדש כו'…
נוכל ללמוד מכאן אולי על פרשנות אקטואלית לפרק. מדובר בגאולה עתידית שהמשורר לא חווה אותה, אלא חולם עליה בהקיץ כמזמור קכו': (א) שִׁיר הַֽמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִֽים: (ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם־אֵֽלֶּה: (ג) הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִֽים:
המשורר אינו יודע פרטים על אותה גאולה, אבל הוא יודע עליה שהיא בבחינת "שיר חדש" שאין אחריו עוד 'צער לידה'. זוהי ישועה לעיני כל העמים שהיא בבחינת חסד לעם ישראל. אכן מיד אחרי השואה הנוראה שהיה בה חילול השם גדול מאד כדברי הנביא: (יחזקאל פרק לו) "וַֽיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם־ ה' אלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָֽאוּ". מופיעים עלינו חסדי ה' ואנו זוכים לקיבוץ גלויות ולתקומת מדינת ישראל כמתואר באותו הפרק ביחזקאל, ועוד אנו מחכים להמשך גילוי אותה נבואה – לזריקת המים הטהורים ונתינת לב הבשר לכולנו עד ל "וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶֽם". עם השלמת המהלך הזה קורא המשורר לכל הארץ להריע לה'. לא רק אנחנו המודים ומכירים בחסדו, אלא "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה". כיום בגלל שעדיין לא הושלם המהלך אנו נתונים כל הזמן בלחץ הגויים שעדיין לא מכירים בגאולה וביד ה' העושה לנו את החיל הזה. אבל בתום המהלך האלוקי ידעו כל העמים כי יד ה' עשתה כל אלה. או אז נריע לה' "בחצוצרות וקול שופר" שיש בתרועתם משום המלכת ה' על העולם כולו. בזמן זה גם היקום כולו יריע וימליך את הקב"ה על העולם: "ירעם הים ומלואו תבל ויושבי בה, נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו". גם איתני הטבע יודעים היטב שהופעת מלכות ה' בעולם קשורה גם במשפט, ולכן במילה 'כי' מסתיים הפרק. השמחה והתרועה היא "כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים".
התלות הזאת בין הופעת מלכותו של ה' לבין עשיית משפט היא כנראה מהותית לדרכי ההנהגה האלוקית. כך אנו גם פוגשים בה בתפילת עמידה – "השיבה שופטינו כבראשונה… ומלוך עלינו … וצדקנו במשפט. בא"ה המלך המשפט".
ראש השנה ותקיעת השופר שבו הוא בחינת ה"רושם" של אותה ההתגלות – "היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". תרועת השופר ביום הזה יש בה משום הודעה שלנו כלפי שמיא וכלפי העולם כולו שאנו מוכנים ומזומנים לאותו מהלך אלוקי גדול המתואר בתחילת הפרק: (א) מִזְמוֹר שִׁירוּ לַֽה'׀ שִׁיר חָדָשׁ כִּֽי־נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִֽׁיעָה־לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשֽׁוֹ: (ב) הוֹדִיעַ ה' יְשׁוּעָתוֹ לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתֽוֹ: (ג) זָכַר חַסְדּוֹ׀ וֶֽאֱֽמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל־אַפְסֵי־אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵֽינוּ: במהירה בימינו, אמן.
