איך מעבירים ביקורת? כיצד לומר תוכחה?
עניין מורכב זה מצוי בכל מעגלי החיים שלנו – הורים וילדים, בני זוג ועבודה.
דומני שנוכל למצוא מספר תובנות משמעותיות בהקשר של תוכחה וביקורת בפרשת השבוע – פרשת דברים.
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב. ב אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר-שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ."
בפסוקים אלו גנוזים דברי תוכחתו של משה רבנו לבני ישראל, ובמאמר זה נעמוד על מספר עקרונות מרכזיים בהעברת ביקורת – הכנה, תזמון ותוכן.
נקודה ראשונה – ההכנה.
כשבאים להעביר ביקורת יש להגיע מוכנים . אם הביקורת יוצאת ללא הכנה והכוונה היא בדרך כלל מתלהמת, אין לה יעד מוגדר ולכן גם לא תשיג את מטרתה. במילים "אלה הדברים", נשים לב שמשה רבנו בא מוכן למפגש עם עם ישראל. הוא התכוון לומר את הדברים הללו שהם קשים, מוכיחים, וכדברי רש"י: "לפי שהם דברי תוכחות". אלו דברים שמשה רבנו חשב עליהם, והכין עצמו להעברת הביקורת והתוכחה. לא מדובר באירוע נקודתי שבו משה רבנו מתפרץ על העם, אלא במהלך מתוכנן, מחושב ומסכם.
נקודה שנייה – שאלת התזמון.
מתי הזמן "הטוב" ביותר להוכיח או להעביר ביקורת? בעת המעשה? אולי עדיף לחכות עד יעבור זעם?
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה". מסביר רש"י שמשה רבנו מחכה 40 שנה להוכיח את בני ישראל וכל כך למה? האם לא עדיף לומר את התוכחה בזמנה, ו'להכות בברזל בעודו חם'?
לעניות דעתי, נראה שביקורת הנאמרת בזמן המעשה היא התפרצות לא עניינית ולא מחושבת ומבטאת את הכאב והזעם שחש הצד השני. בעת העברת הביקורת, חייבת להיווצר אווירה נטולת נגיעה אישית ואינטרסנטית, אין כאן נקמנות או התחשבנות, אלא עניין טהור ממניעים קטנים. התוכחה עניינה לבנות קומה נוספת בנפש הדם ולא חלילה למוטט אותו. מעניין לראות שאין זו המצאה של משה, אלא הוא למד זאת מיעקב אבינו שהוכיח את שבטי ישראל – את בניו, סמוך למיתתו, כרוצה לומר: אני לא אהיה כאן יותר ואני מעוניין רק בטוב עבורכם.
נקודה שלישית- מה לומר?
מה אומרים בדיוק שמעבירים ביקורת? האם להיכנס לפרטי פרטים או לומר באופן כללי את הביקורת?
עיון ברש"י מעלה כי צריך את שני האלמנטים הללו. "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". רש"י מציין שמשה מנה כאן את כל המקומות. הוא לא פיספס ולא השמיט, אלא ירד לעומק ולפרטים אבל ברמז – לא הרחיב ולא חשף. בדרך זו, השומע מבין ויודע שהמוכיח מבין במה מדובר וזוכר הכל, את כל הבעיות והנקודות שיש לתקן, ויחד עם זאת הוא חס על כבודו ורק רומז לזה, ובכך סולל את הדרך לתיקון, ולא להכפשה שתוביל לסגירות ולחוסר רצון להתקדם.
אם כן, מצינו בפתח ספר דברים מפגש מסכם של משה רבנו עם בני ישראל – מפגש מתוכנן ומובנה מראש. משה עומד על ערש דווי, יודע שהוא עומד להיפטר מהעולם, והגיע הזמן הנכון להוכיח את עם ישראל שהוא כל-כך אוהב, עד כי מסר נפשו עליהם אין ספור פעמים. משה רבנו – בענווה יש לומר – לומד מההסטוריה, מאבותיו, מה לומר, מתי לומר ואיך לומר זאת, ורק בדרך זו, עם ישראל מקבל את התוכחה והביקורת ומסוגל להפנים ולהתגדל.
הכותב הינו: הרב מאיר מימון
ר"מ בישיבת בנ"ע אלקנה
