ישנה הקבלה מרשימה בין סיפור בלק ובלעם לסיפור בריחת יעקב מלבן בספר בראשית. השחקנים שונים, אבל העלילה דומה להפליא. אין זה מקרה שהגמרא מזהה את בעור, אבי בלעם, עם לבן: "תנא: הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי" (סנהדרין ק"ה ע"א).
כשמלאך ה' חוסם את דרכו של בלעם בהליכתו למואב, האתון יורדת למשעול הכרמים ולוחצת את רגלו אל הגדר. מהי גדר זו? החזקוני (במדבר כ"ב, כ"ד) ותרגום יונתן מזהים גדר זו עם הגלעד שעשו יעקב ולבן בהר הגלעד: "יש מפרשים אותו הגדר הוא הגל שהיה עד בין יעקב ללבן הארמי… והוא הלך עכשיו ועבר את הגל לרעה לישראל לקללם, לכך בא הגל שהיה עד ביניהם להזיקו". לבן חשב להרע ליעקב עד שהקב"ה עצר אותו בחלום הלילה: וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ הִשָּמֶר לְךָ פֶּן תְּדַבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע" (בראשית ל"א, כ"ד). אצל בלעם משמש ביטוי דומה: "וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ. (במדבר כ"ב, כ')
אחרי פרשת הגלעד מסופר על מאבק יעקב עם המלאך. המלאך מנסה לפגוע בו, אך לבסוף הוא מכיר בעליונותו ומברך אותו. שרו של עשו מודה ליעקב על הברכות ערב כניסתו לארץ ישראל. וכך אומר הרמב"ן על בלעם: וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים. (במדבר כ"ב, כ')
יש כאן תבנית קבועה. הגויים צריכים לברך ולאשר את כניסת בני ישראל לארץ ישראל. בני ישראל לא נכנסים לארץ ישראל כעם בודד ונפרד. תמיד יש ניסיון ובמידה מסוימת הצלחה, בשיתוף הגויים בכניסה לארץ ישראל, אם מרצון ואם בעל כרחם. כניסת בני ישראל לארץ ישראל איננה אירוע פרטי, אלא היא בעלת משמעות וצורך אוניברסליים.
זו גם כוונת הסוגיה בברכות (י"ב ע"ב) המבקשת לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע… מאי טעמא?… אמר רבי יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".
על פסוק זה, "כָּרַע שָכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כ"ד, ט'), פירש רש"י: "כרע שכב כארי. כתרגומו, יתישבו בארצם בכח ובגבורה". לפי רש"י יש בפסוק זה משום "מברך את ישראל מפי נביא לגויים" וכן חשוב להכניס פן זה לפרשת קריאת שמע העוסקת בקבלת עול מלכות שמים. ללמדנו שהשאיפה לעתיד לבוא היא שהעולם כולו ייטול חלק בהכרת אדנות הבורא בבחינת: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
בימים ההם ובזמן הזה
כאמור, משחר ההיסטוריה של עם ישראל, בכל פעם שעם ישראל נכנס לארץ ישראל יש ניסיון לשתף בה את אומות העולם. זה מתחיל באברהם אבינו, היהודי הראשון שכף רגלו דורכת על אדמת ארץ ישראל, המביא עמו "את הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב, ה'); ממשיך ביעקב הזוכה בדרכו חזרה לארץ ישראל לברכות מלבן, שרו של עשו ובהמשך מעשו עצמו. במקרה של לבן, הברכה לא ניתנת מרצונו הטוב אלא בכפייה. אצל משה רבנו הוא פונה אל יתרו ומזמין אותו להצטרף לבני ישראל במסעם לתוך ארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר י', כ"ט-ל"ב). הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל העיר כי יש כאן הזמנה לכל אומות העולם לבוא ולהצטרף לבני ישראל. גם בהצהרת כורש, בתחילת תקופת בית שני אנו מוצאים כגון זה: וּבִשְנַת אַחַת לְכוֹרֶש מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶש מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶש מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹקֵי הַשָּמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָלִַם אֲשֶר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹקָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָלִַם אֲשֶר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹקִים אֲשֶר בִּירוּשָלִָם. (עזרא א, א'-ג')
עיקרון זה התקיים שוב גם בעת החדשה, עם התעוררות השיבה לציון בהצהרת בלפור ובהצבעת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל. על ההצבעה באו"ם אמר הרב סוליביצ'יק זצ"ל:
"דפיקת הדוד נשמעה במערכה הפוליטית. מבחינת היחסים הבין לאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, היתה התרחשות כמעט על טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, והיתה זו אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין, שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו –לשם מילוי שליחות שהטילה עליו ההשגחה. נדמה לי, שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על ידי האו"ם. חז"ל הביעו כבר את הדעה, כי לפעמים "מטר" יורד "בשביל יחיד" ובשביל עשב אחד. אינני יודע מי ראו נציגי העתונות בעיני בשר בכסא הנשיאות באותה אסיפה גורלית, אשר בה הוחלט על ייסוד מדינת ישראל, אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב הראש האמיתי שניצח על הדיונים, והוא – הדוד". (קול דודי דופק, דברי הגות והערכה, עמ' 24-23)
לפי חלק מהמנהגים, נקראים בהפטרת פרשת מסעי פסוקי חזון אחרית הימים של ישעיהו, כמו כדי להראות מה מטרת המסעות, לשם מה אנחנו צועדים לקראת ארץ ישראל, מה השאיפה והמגמה של כנסת ישראל:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאש הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָלִָם. וְשָפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ב'-ד')
ועוד נאמר בישעיהו (ס"ו, כ'): "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִי יְרוּשָלִַם אָמַר ה' כַּאֲשֶר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'". הרמב"ן לשיר השירים (ח', י"ג) מפרש פסוק זה בנוגע לגאולה כך:
"ואחר כן יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים ושמו להם ראש א' והוא משיח בן דוד שהיה עמהם בגלות וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל כדכתיב והביאו את כל אחיכם וגו', ויהי המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם".
שבועה זו משקפת את הדרישה ואת האידיאל שיש לשתף את הגויים בכניסה לארץ ישראל כל אימת שיארע הדבר. "הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגויים". אם העלייה והחזרה והכיבוש של ארץ ישראל יעשו ביום מן הימים "כחומה", ללא השתתפות ורשיון הגויים, הרי שיש בכך פגם באוניברסליות של הכניסה לארץ ומשמעותה הרוחנית.
הכותב הינו: הרב ד"ר משה פינצ'וק
ראש המרכז למורשת ישראל, המכללה האקדמית נתניה
