לרבנים המחתנים שלום וברכה
אנו עומדים בפתח הקיץ שבמרכזו ימי בין המצרים. בכל מנהגי החופה המוכרים היום בארץ מקובל לשבור את הכוס (באמצע או בסוף החופה) כזכר לחורבן הבית, ואנו מוסיפים על השבירה את אמירת הפסוק "אם אשכחך ירושלים…" על ידי החתן או הרב. (יש אמנם ישיבות שחזרו להנהיג את מנהג הגמרא להניח אפר מקלה בראש חתנים, אבל אלה הם מיעוט שבמיעוט, וגם הם לא מוותרים על שבירת הכוס).
מנהג זה של שבירת הכוס הוא מנהג "צעיר" בין כמה מאות שנים בלבד. בזמן הגמרא ולאחריה נהגו לשים בראש החתן,במקום הנחת תפילין של ראש, אפר מקלה (מתנור שריפה). כך מפורש במסכת בבא בתרא (ס,ב): ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה…, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסאדהרסנא. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. מאי היא? אמר רב: בת צדעא, שנאמר: (תהלים קלז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפאלאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: (ישעיהו ס"א)"לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר". וכל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: (ישעיהו סו)"שמחו את ירושלים" וגו'. (מעניין לעיין במ"ב באו"ח סימן תקס ולהיווכח שרבים ממנהגים אלו המובאים שם בשו"ע כבר לא נהוגים בימי החפץ חיים).
מנהג זה נזכר בהרבה ראשונים, ואף מובא בשולחן ערוך (או"חתקס,ב; ואהע"ז סה,ג): צריךלתתאפרבראשהחתן, במקוםהנחתתפילין, זכרלאבילותירושלים, דכתיב (בעתיד, בעת הגאולה. א.ק): "לשוםלאביליציוןפארתחתאפר". (ישעיהסא, ג). אבל ברמ"א כבר נזכר מנהג שבירת הכוס – הגה: וישמקומותשנהגולשברכוסאחרשבעברכות, וזהומנהגנוהגבמדינותאלושהחתןשוברהכלישמברכיןעליוברכתאירוסין (כלבו), וכלמקוםלפימנהגו…".
המקור לחילוף מנהגים זה כבר נמצא בבית יוסף שמביא בשם הכלבו(סימן סב):צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלים שנאמר (תהלים קלז, ה) "אם אשכחך ירושלים וכו' על ראש שמחתי". ואמרו ז"ל זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנין אותו במקום הנחת תפלין, שנאמר (ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר". ותפלין נקראו פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", והבטיח הקדוש ברוך הוא שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנין בראש בזמן חורבנה.ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים. מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפלין, ולא יהיה בהם האפר תחת פאר, ויחששו גם כן שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר. ונהגו לעשות זיכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה. ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות.עכ"ל.
אם כן, לפי הכלבו, והבית יוסף מצטטו שם באה"ע, החליפו את מנהג התלמוד של שימת האפר בנוהג אחר של שבירת הכוס. האמת היא שגם מנהג שבירת הכוס בחתונה נזכר כבר בתלמוד (ברכות ל,ב) והתוס' שם (ד"ה אייתי) מזכירים שמכאן המנהג לשבור הכוס בנישואין, אלא ששם בסוגיה כנראה המנהג בא להציל את החתן והכלה מהמזיקים ולא כזכר לחורבן.
זאת מנין?
כך מובא בשל"ה פרשת שופטים תורה אור: כתב הריקאנטי (פרשת שופטים, דף ר"ו ע"ד) וזה לשונו: דע כי אלו השלשה מזומנים לפגעי עולם יותר מאנשים אחרים, ומדת הדין מקטרגת עליהם… זהו מאמר רבותינו ז"ל (שבת קל א) ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא, עכ"ל (הריקאנטי). כלל דבריו, במי שעולה למעלה ולגדולה אז מתגרה בו השטן ועולה ומקטרג, על כן הכהן איש החסד ציווה שיחזור (הכוונה כנראה לחתן החוזר מעורכי המלחמה א.ק). וכתב עוד שם, ועל כן תקנו לשבור הכוס בשעת החופה (ברכות לא א, תוד"ה אייתי). פירוש, כדי לתת למדת הדין חלקו, ועל ידי כן ועולתה קפצה פיה. וכן היה העניין במתן תורה, שהיו ישראל להקדוש ברוך הוא ככלה לחתן, קטרג השטן בנתינת הלוחות, כי היה ירא כי כשיהיו הלוחות בישראל אז יתבטל מציאת השטן שהוא המות, ושלטה עין הרע שלו בהסתת העגל, ואז נשתברו הלוחות. עכ"ל. הסבר זה לשבירת הכוס שנראה במבט ראשון מוזר מעט, ניכר גם באיזכורים אחרים של מנהג שבירת הכוס – כך כותב המהרי"ל (מנהגים) הלכות נישואין: …כשגמר הברכה נתן לחתן לשתות ואח"כ לכלה. והרב החזיק בידו הכוס, ואח"כ נתן את הכוס ביד החתן והפך החתן את פניו לאחוריו ועמד נגד צפון וזרק את הכוס אל הכותל לישבר. ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה. אין כאן שום איזכור לעשיית זכר לחורבן. לעומת זאת הזריקה נגד הצפון מזכירה אולי מדרש אחר בילקוט שמעוני (איוב רמז תתקיג): רוח פנת הצפון בראו ולא גמרו לפי שאמר כל מי שאומר אני אלוה יבא ויגמור הפנה הזאת שהנחתי, ושם הוא מדורן של מזיקים ורוחות ושדים, ומשם יוצאין לעולם שנאמר מצפון תפתח הרעה. כל אלו מרמזין על שבירת הכוס כנגד המזיקין. מה גם שהשבירה בסוגיה בברכות נעשתה לא כדבר המתוכנן כזכר לחורבן, אלא כתריס בפני שמחה מוגזמת – ברכות (ל,בלא,א) מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהולרבנןדהווקבדחיטובא,אייתי כסאדמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותברקמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהולרבנןדהווקא בדחי טובא, אייתי כסאדזוגיתאחיורתאותברקמייהו, ואעציבו. גם ההקשר של תחילת הסוגיה אינו עוסק בענייני זכר לחורבן, אלא בעניין עבודת ה' בכובד ראש. (ניתן גם להיווכח מסוגיות אחרות שהתפילין הנזכרים בתחילת הסוגיה שמשו את חכמים [מלבד קיום המצווה] כתריס בפני המזיקים. עיינו ברכות כג,א בסוף העמוד).בהמשך הסוגיה אמנם מובא הפסוק "אז ימלא שחוק פינו" שקשור לחורבן ולגאולה, אבל גם הוא בא בהקשר של איסור שחוק ושמחה יתירה: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי – בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. וכתב השיטה מקובצת שם: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע ליכאלמיחש. וכן במשנה ברורה על השו"ע (או"חתקס, ס"ק כ) המביא מימרה זו: אסור למלאות פיו שחוק – מבאר "שהשמחה יתירה משכחת המצות", ולא קישר זאת לזכר החורבן. המסורת לצעוק בקול רם 'מזל טוב' לאחר שבירת הכוס מעידה כמאה עדים שהשבירה מקורה למזל ולא כזכר לחורבן. כנראה שזה היה תפקידה במנהג הקדום, אלא כפי שמעידהכלבו– בשלב מסויים כשהפסיקו עם הנחת אפר מקלה בראש החתנים, חפשו מנהג אחר לציין את אבלותנו על החורבן כמבואר בגמרא בב"ב שם, ומכיוון שממילא נהגו לשבור את הכוס כמבואר לעיל, "גייסו" את שבירת הכוס לציון החורבן. אבל לא הצליחו "לנער" ממנה את קריאת המז"ט, דבר זה לכשעצמו גורם "כאב ראש" לחלק מהפוסקים, שהרי מה מקום לשמוח ולצעוק מז"ט כשאנו מזכירים את מקדשנו החרב? (הרוצה לעיין – יביע אומר ד,אהע"ז ט; משפטי עוזיאל אהע"ז פט).
מה כל זה אומר לנו?
נדמה לי שיש כאן שתי נקודות חשובות להדגשה. מחד גיסא, כוחו של מנהג. כך כבר נוהג עם ישראל מאות בשנים. ושבירת הכוס כזכר לחורבן התקבלה בכל ישראל. לכן נראה לי שלא נכון יהיה לוותר עליה גם אם בני הזוג מתעקשים שאינם רוצים בטקס זה. למנהג יש תוקף, ואנו לא מעוניינים לפרוש מהציבור. מאידך גיסא, ברור שלא שבירת הכוס היא העיקר, אלא עשיית זכר לחורבן ולחסר שעדיין אנו חסרים בכלל ובפרט. לכן, בחופה של זוג דתי שנהוג לשיר בקול רם את הפסוק "אם אשכחך" ניתן בהחלט להבליע את שבירת הכוס תוך כדי השירה וכך השבירה לא תמשוך תשומת לב, והציבור לא יצעק 'מז"ט'. לעומת זאת בחופה של זוג חילוני בדרך כלל לא שרים את "אם אשכחך", ומאידך עפ"ר הם לא יוותרו על שבירת הכוס שמקובלת כאות לסיום החופה. ו'זכר לחורבן' מאן דכר שמיה? לכן אני סבור שכדאי מאד לסכם עם בני הזוג שאתה תאמר כמה מילים לפני השבירה על סוד שיור מקום לחסר בזמן שמחת השלמות. דבר זה גם ישלים את דברי הגמרא בברכות וגם את מחויבותנו להזכיר החורבן בעת שמחתנו.
הרב אלישיב קנוהל
