הספר השלישי בתורה פותח במילה בעלת משמעות עמוקה ורחבה. השם "ויקרא" נובע מהמילה הראשונה בספר, שמבטאת פנייה אישית מלאת חביבות של הקב"ה למשה: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר".
אולם מהי משמעותה של קריאה זו? הרובד הראשוני הוא יצירת הקשר, פתיחת ערוץ תקשורת שבו ימסר התוכן והמידע. אולם הדבר החשוב יותר בפניית הקב"ה היא לא השפה, אלא העובדה כי מי שיוצר את הקשר הוא הקב"ה. הקב"ה הוא הפונה ומשה הוא הנמען.
כמדומני כי לפנינו אחד מיסודות האמונה היהודית, שבה התקשורת בין האדם לאלוקים היא דו סטרית ואפילו הדדית. לא רק האדם קורא לאלוקיו, אלא גם הקב"ה בכבודו ובעצמו קורא לאדם. לא זו בלבד, אלא שישנם פעמים בהם הקב"ה הוא זה שפותח וקורא לאדם, כפי שמסביר המדרש: "ויקרא אל משה, ולא כאברהם. באברהם כתיב: ויקרא מלאך ה' אל אברהם… ברם הכא, אמר ר' אבין, אמר הקב"ה: אני הוא הקורא ואני המדבר, שנאמר: אני אני דברתי אף קראתיו הביאותיו והצליח דרכו" (שמות רבה, א ט).
מעניין שיש סדר ומבנה לפנייתו של הקב"ה. תחילה ישנה קריאה ולאחריה בה הדיבור, כפי שמסבירה הגמרא: "ויקרא אל משה וידבר – תניא, למה הקדים קריאה לדבור, למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורא הוא תחילה". (תלמוד בבלי, יומא ד' ב').
אם נסם את הדברים עד כה, הרי שספר ויקרא מלמד אותנו כי הקב"ה איננו סגור בדלית אמות של הלכה. הוא גם איננו יושב במרומים או מצוי בפלטרין של מלך בלבד. הקב"ה ברא את העולם כי לגלות את נוכחותו בעולם באמצעות "ויקרא", כלומר על ידי פנייה אישית ופרסונאלית לאדם "כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות לג, יא). הקב"ה הוא אלוקי ההיסטוריה. הוא מחובר לאנושות, הוא עצמו חלק מההיסטוריה ולכן אכפת לו מן האדם. עוד לפני שהאדם קורא לו, הקב"ה קורא ומתגלה אל האדם ומדבר עמו.
הפנייה של הקב"ה לאדם איננה קיימת רק ברבדים ההיסטוריים והטרנסצנדנטאליים; היא מתקיימת פנים אל פנים. היהדות מאמינה במפגש קבוע עם האלוקות. אולם לא באמצעות ביטול האדם או האלוקות ויצירת בריאה חדשה, אלא בדרך של שותפות רוחנית עמוקה.
בפרשת ויקרא הקב"ה פונה אל האדם ובכל קריאה גנוזה בחירתו של האדם האם לשמוע את את הקריאה. כדי לשמוע את קריאתו של הקב"ה יש צורך בהקשבה ורגישות. אדם עלול להיות חרש ועוור כלפי הפנייה השמימית. אם לא מכוונים את התדר האנושי לתדר האלוקי, הרי שהשמיעה וההקשבה לקריאה ולדיבור אינם מתקיימים.
נדמה כי מודל זה של יחסים בין אדם לאלוקיו עשוי להיות מודל ליחסים אנושיים. יש להצר על כך שהחברה הישראלית בארץ וכן החברה היהודית בתפוצות נעשתה "עדרים עדרים". אנו חיים בחברות נפרדות, בהן כל אחד חי בתוך עולמו, על פי אמונתו ועל פי דעותיו. אף אחד איננו מפנה מבט או קורא קריאה לשכנו רק משום שאיננו דומה לו, חושב אחרת או לא נוהג בדיוק כמוהו. אם נאמץ את המודל האלוקי של "ויקרא" הממשיך לו"ידבר", נתחיל לפנות אחד לחברו וכך נקרא, נכיר, נשוחח, נשמע ונקשיב, הרי שגם נצליח לבנות חברה למופת. עם ישראל יהיה איתן גם אם לא כולנו נחשוב או נאמין באותן אמונות ודעות ובאותם ערכים.
הכותב הינו: הרב אליהו בירנבוים
ראש מכון "עמיאל" להכשרת רבנים לתפוצות, רב אגודת "שבי ישראל"
ודיין בבית הדין לגיור
