בפרשיות האחרונות של ספר שמות מתוארת בניית המשכן. מדובר במיזם נרחב המונהג כולו בידי בצלאל בן אורי ממטה יהודה, ואהליאב בן אחיסמך ממטה דן. בצלאל ניחן בכישורים מיוחדים, כך על פי עדות הכתוב: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת: וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה" (שמות לא ג-ד).
הפסוקים מעידים כי כישרונות אומנותיים אלה נובעים מהכישרון הרוחני "לחשוב מחשבות" , כשמלאכת המשכן עצמה היא "מלאכת מחשבת" (לה ל-לג). חכמה, תבונה ודעת הם שלושת המדרגות בעולם הרוח. החכמה מייצגת את הבנת הדברים באופן כללי. הבינה מייצגת את הירידה לפרטים והיכולת להבין דבר מתוך דבר. המילה "בינה" מזכירה את המילה "בין", כלומר מדרגה אמצעית, כשהדעת מייצגת את החיבור בין הכללים לפרטים. מלאכת המשכן היא מלאכה כללית שמטרתה השראת שכינה, היורדת לפרטים ופרטי פרטים. מכאן נובע ההכרח לצקת את העולם הרוחני לתוך כלי המשכן החומריים.
היכולת לחבר בין כלל לפרטים קשור גם בהנהגת ציבור. מנהיג נדרש להבין את ערכו של הכלל, אך לא פחות מכך גם את מעמדו של כל פרט בתוך הכלליות. לבצלאל היו תכונות אלה והם היוו ערובה להצלחתו בתפקיד.אולם ה' לא מסתפק בכך ומצרף אל בצלאל את אהליאב.
לכאורה לא ברור מדוע לא די במנהל אחד? התשובה היא שאם תפקידו של המשכן לקשר בין השבטים למשכן ולאחר מכן בין ה' לישראל, הרי שיש לחבר את כל העם למלאכת המשכן. דבר זה נעשה באמצעות מינוי שני מנהיגים למלאכה. האחד משבט יהודה שנועד מראש למלוכה, והאחר משבט דן, אחרון השבטים.
חז"ל למדו מפסוקים אלו שהקב"ה רצה גם שהעם ייתן את הסכמתו למינוי בצלאל:
"אמר רבי יצחק, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר +שמות ל"ה+ ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?" (מסכת ברכות דף נה עמוד א).
רבי יצחק מלמד אותנו שאין ממנים מנהיג על ציבור ללא הסכמתו. אין די בבחירתו של הקב"ה והסמכתו בידי משה. גם העם צריך להביע את הסכמתו בצורה ברורה. גם משה רבנו, המנהיג הראשון של עם ישראל שנבחר לכך בידי הקב"ה במעמד הסנה, חשש שהעם לא יקבל אותו: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" (שמות פרק ד א'). החשש של משה הוא כפול: העם צריך להאמין שה' נגלה אליו, אולם בנוסף הם גם צריכים "לשמוע בקולו" ולקבל את מנהיגותו. נשאלת השאלה מדוע רבי יצחק לא הביא ראיה ממינוי משה, אלא ממינוי בצלאל?
התשובה היא שמכיוון שאצל משה מדובר במינוי אלוקי, ללא שותפות של מנהיג בשר ודם, וודאי שהעם צריך להאמין שאלוקים התגלה למנהיג. ואמנם הקב"ה מסייע למשה להוכיח את אמיתות מינויו במופתים. במינוי בצלאל, לעומת זאת, די היה במינוי של משה, מנהיג שכבר אומתה נבואתו והתקבלה מנהיגותו. אולם גם כאן, למרות זאת, הקב"ה מצווה על משה לבקש את הסכמת העם וזאת על אף שהמינוי היה למשימה מוגבלת.
לסיכום ניתן למנות מספר עקרונות מנהיגותיים מסיפור מינויו של בצלאל. ראשית המנהיג חייב להיות בעל הבנה רוחנית כללית ופרטית. שנית, כל חלקי הציבור צריכים להיות מיוצגים בהנהגה. העקרון השלישי הוא שהעם צריך לתת את הסכמתו, אפילו למינוי אלוקי, גם כשמדובר במשימה מוגבלת.
נייחל כולנו למציאות בה המנהיגים שלנו יהיו כאלה שה' יעיד על כישרונותיהם להנהגה, כשאנו נצטרך רק להביע את הסכמתנו למינויים.
הכותב הינו: הרב בניהו ברונר
ראש בית מדרש במכללה האקדמית בצפת, אב בית דין לגיור ומרבני 'צהר'
