משיחות עם קבוצות נוער בשבוע האחרון עולה כי הם חשופים לשפע עצות פסיכולוגיות חשובות, שנועדו לסייע למי שחווה לחץ נפשי. בין השאר: לשמור על שגרה; לא לצרוך חדשות יתר על המידה; לעסוק בפעילות פיזית; לשתות מים; למצוא תמיכה חברתית ועוד.
דא עקא, הצעות חשובות אלו אינן מציעות מבט רוחני על מצבנו העכשווי. במצב זה, נשארים ברמת הפרשנות של הכתב התורן והדיון הטקטי: מדוע צה"ל לא פעל נגד המנהרות כבר לפני חודשים; האם איכות הנגמ"שים מספקת את צרכי הלוחמים; האם יש דרך לגלות את המנהרות מבעוד מועד ועוד. בצד אלו, נשאבים צעירינו (והוריהם…) לעיסוק אין סופי בעובדות ובשמועות: איזו יחידה נכנסה ואיזו יצאה; מי מכיר מישהו שמכיר מישהו שנפצע ועוד.
דווקא כעת, ביכולתנו לסייע לצעירים לפתח מבט רוחני יותר ומעמיק יותר. זאת הן ביחס לאירועי השעה והן כגישה לחיים בכלל. ברצוננו להציע הפעם לעשות כן באמצעות סיפורים או דילמות. זאת מתוך הבנה כי בעבודה (גם) עם צעירים, השימוש בסיפורים עכשוויים או דיוני דילמה עשוי לסייע בחידוד מסרים רוחניים. כך למשל:
- סיפורו של "החייל הבודד" שון כרמלי, שעלה בגפו מטקסס כדי לשרת בגולני. הוא נפל בקרב, הוריו הוטסו במיוחד מארה"ב. נוכח שעת נחיתת המטוס התקיימה הלווייתו בשעה 23:00 בלילה בחיפה. אין לו קרובים בארץ, ורוב חבריו לא יכלו להגיע להלוויה כי הם עסוקים בלחימה. והנה, הידיעה על "חייל בודד" שיובא הלילה לקבורה רץ ברשתות החברתיות, ומעל לעשרים אלף איש התייצבו ללוותו, חלקם תוך הגעה ממרחקים עצומים. מה סיפור זה מלמד אותנו עלינו? על המושג "יהודי בודד"? מה נוכל ללמוד מזה על תפקידנו כלפי ה"בודד" שלידנו עת הוא ב"ה חי?
- מפקדים נפצעים, מורדמים ומונשמים במשך יומיים, מתעוררים והמשפט הראשון שלהם הוא "מה שלום החיילים שלי". מה לומדים מכאן על ערבות? על מנהיגות?
- בשבוע האחרון נחת בארץ מטוס מלא עולים חדשים מצרפת, ומטוס נוסף מלא עולים חדשים מארה"ב וקנדה. רובם משפחות צעירות עם ילדים קטנים. כולם ידעו על מצב הלחימה והחליטו להמשיך בתוכנית לעלות ארצה. מה אנו היינו מחליטים אילו היינו במקומם? האם היינו דוחים את העלייה בכמה חודשים? האם "כדאי" לעלות? למה? מה זה מלמד על יחסו של עם ישראל לארצו?
כן ניתן להיעזר בדילמות כדי לפתח דיון רוחני. על פי רוב, עצם הדיון כבר ישמש בסיס לחידוד הסוגיות הרוחניות:
א. התקשורת מראה (גם) תמונות קורעות לב מהלוויות ומבתי אבלים. תמונה אחרי תמונה, תקריב אחרי תקריב. האם נכון לעשות כן? האם גישה זו מוסיפה לנו מידע או שמא מבלבלת את יכולתנו לשפוט את המציאות במבט רחב?[1]
ב. יש בני נוער רבים שיצאו היום (שלישי) למאתיים צמתים ברחבי הארץ, תוך שהם שרים ומניפים דגלי ישראל. עם כל הכבוד לכוונות הטובות, איך זה עוזר או קשור ללחימה בעזה? מי שיכול נדרש להיות חייל, ומי שלא – תפקידו העיקרי הוא להישמע להוראות פיקוד העורף. וכן, גם לומר פרקי תהילים. האם מעשים כמו הנפת דגל תורמים למשהו? מה הם (והתלהבות הנהגים) מלמדים אותנו על מהות המערכה ושורשה? מה תפקידנו נוכח תובנה זו?
בשורות טובות, יונה
[1] ניתן לספר ולדון למשל על החלטת עורך האתר הנפוץ ווינט לא לציין את מספר הנופלים ככותרת ראשית באתר אלא ככותרת משנית: http://www.the7eye.org.il/118327 .
