מראות מלחמת יום הכיפורים הפכו אצל הרב יחיאל וסרמן את תודעת זמניותו של האדם לנוכחת ומורגשת. על מה שקורה כשתפילת "נתנה תוקף" מקבלת מימד מוחשי
ביום הכיפורים תשל"ד, הייתי תלמיד השנה השישית ב"ישיבת הכותל". התפללתי בישיבה יחד עם חברי, מורי ורבותי והאורחים הרבים, שהגיעו להתפלל בהיכל הישיבה ביום הקדוש. תפילת "ונתנה תוקף" הייתה אחד מרגעי השיא. מאות בחורי ישיבה, הרבנים והאורחים הרבים, התפללו בדבקות. המילים נאמרו על ידם בכוונה ובהתלהבות. חלקם געה בבכי, כשברקע הדהד קולו של שליח הציבור: "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקיצו… מי באש ומי במים". אף אחד מהמתפללים לא העלה על דעתו, כי מילים אלו יקבלו משמעות מעשית כעבור מספר שעות. בשעות הצהרים נשמעה האזעקה. השמועות רחשו. אחה"צ החלו ראשוני התלמידים לעזוב את הישיבה ליחידותיהם. במוצאי יוהכ"פ, מרבית בחורי הישיבה כבר היו בדרכם להצטרף לכוחות הנלחמים ואני בתוכם.
בנקודת המפגש שלי, בגן העיר בירושלים, כבר נאספו מאות חיילי מילואים, ובהם רבים מחברי לישיבה וליחידה. תחושה קשה שררה באוטובוס שהסיע אותנו. ידיעות על קרבות קשים נשמעו שוב ושוב מעל גלי האתר. הרוב ישבו שקטים ומהורהרים. האם אשוב מהמלחמה? האם אראה שוב את בני משפחתי? האם אזכה לשוב לעיר? ההרהורים נקטעו באחת כשהגענו לבסיס. קבלנו ציוד אישי והחלנו לזווד את הטנקים. ביום ראשון בלילה, יומה השני של המלחמה, התחלנו לנוע לעבר תעלת סואץ.
בקו החזית התנהלו קרבות בלימה עקובים מדם. ירית הפתיחה של הגדוד היתה קרב שריון עם טנקי אויב , כשביום שלישי בבוקר מצאנו עצמנו באזור האגם המר בקרבות קשים שנמשכו עד לאחר חצות הלילה. באותו לילה נפלו מספר חברים וחלק אחר נפצע. עם אור ראשון, לאחר מנוחה קצרה, החל הגדוד להתארגן לקראת יום לחימה נוסף.
בשעות הצהרים, כשמאחורינו שעות לחימה קשות, העפלנו לגבעה שממנה ראינו מאות חיילים מצריים וכלי רכב נסים דרומה. בקשר החטיבתי נשמעה ההודעה: "קדימה הסתער! לירות בכל הכלים". הטנקים שעטו קדימה כאשר אנו עומדים חשופים בצריח. תוך דקות נחתה עלינו אש תופת מכל הכיוונים. עלינו על מארב טילי סאגר.
טילי הסאגר היו הפתעת המלחמה. פגיעתם רעה וקשה. הטנק שלי ספג פגיעה ישירה בצריח. הרסיסים התפזרו ופגעו בפלג גופי העליון. פני שתתו דם. יד שמאל נפגעה קשה. עין שמאל גם היא נפגעה. לא יכולתי לראות בה. הרגשתי כי כוחי אוזל והולך. התמונה האחרונה שאני זוכר היא את עזרא בשארי, נהג הטנק, עולה לצריח, מחלץ ומשכיב אותי לצד הטנק שהחל לבעור. הדבר האחרון שחשבתי עליו, לפני שאבדתי את ההכרה, היו התפילין שנותרו בתא הזווד בחלקו האחורי של הטנק. יותר מזה אינני זוכר. מאוחר יותר ספרו לי חברי, כי רצתי לתא הזווד, לקחתי את התפילין והתחלתי לרוץ. הועלתי על צריח טנק סמוך שעשה דרכו לעבר הכביש, ומשם נלקחתי במסוק לבית חולים שדה וממנו לבית החולים "תל השומר", כאשר אני מחוסר הכרה.
באחד הימים, במהלך תקופת האשפוז הארוכה, בא לבקר אותי הרב ישראל קליין, אז תלמיד ישיבת כרם ביבנה וחברי לגדוד. לחמנו יחדיו באזור האגם המר. הוא הביא עמו את השקית עם התפילין. התברר כי בעת הפינוי לכביש, התפילין שהיו בידי נפלו לטנק החילוץ ונותרו על הרצפה. לאחר הפסקת האש, כאשר הצוות עסק בניקוי יסודי של הטנק, נמצאו התפילין והנרתיק שעליו היה רקום שמי.
ארבעים שנה חלפו ואני עדיין נושא על גופי את צלקות המלחמה. יצאתי מהקרבות פגוע בגופי, אך שלם בנפשי וברוחי. מראות המלחמה האיומה וזוועותיה חוזרים אלי שוב ושוב. טנקים שרופים, כלי רכב מפויחים, הרוגים ופצועים זועקים לעזרה. מאז אותה מלחמה יש לתפילת "ונתנה תוקף" משמעות מיוחדת עבורי. המילים קבלו משמעות מעשית. חמישה מחברי לישיבה, אשר עמדו לידי באותה תפילה ביום הכיפורים תשל"ד, נפלו בקרב. הרב שמואל אורלן וישעיהו הולץ הי"ד נהרגו בטנק הבוער מפגיעה ישירה של טיל. אלי ליברמן ויעקב פרידמן הי"ד נספו כשהטנק בו נסעו נפל למים בעת חציית התעלה. סגן אלי פייג (שגיא) הי"ד נהרג במדבר סיני.
המתפלל עומד חסר אונים מול בורא עולם הכול יכול. הוא חש את זמניותו אל מול הנצחיות. הוא בבחינת "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר" ומולו מלך חי וקיים. הוא "כחרס הנשבר, כציץ נובל, כאבק פורח וכחלום יעוף". כך במילים פשוטות אך ברורות, קבלו מראות המלחמה מימד מוחשי.
אנו חיים בעידן טכנולוגי ודיגיטאלי שבו האדם חש עצמו כל יכול. הגענו לחלל, כבשנו עולם, שגרנו לווינים, אנו מנהלים מערכות תקשורת בינלאומיות מהירות. יש בידינו טילים בליסטיים היכולים לחצות יבשות בתוך דקות, תרופות המדבירות מחלות, ועם כל זה, אף אחד מאיתנו איננו יודע מה ילד יום. הכל עלול להשתנות ברגע והגרוע מכל עלול להתרחש. מי שחש שגורלו נשלט בידי בורא עולם, הרי הוא באמת בבחינת "כחומר ביד היוצר".
הרב יחיאל וסרמן הוא חבר ההנהלה הציונית וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות
