ב"ה
לרבנים עורכי החופות שלום וברכה
לאחרונה פנה אלינו זוג להירשם לנישואין, החתן הוא עיוור באופן מוחלט. נשאלתי האם ישנן הוראות מיוחדות לחופה. בשולחן ערוך לא מצויה כל הלכה בעניין זה. לכאורה לפי זה הנחת העבודה היא שעורכים להם חו"ק כלכל זוג אחר. בכל זאת ניסיתי לחפש מקורות בעניין כדי להאיר את הסוגיה בצורה יותר מעמיקה.
לפניכם תקציר מחומרים שונים ששלחו לי כמה רבנים בעניין.
השאלה הראשונה שאנו חייבים לשאול היא: מהו מעמדו ההלכתי של העיוור. בכך נחלקו תנאים (ב"ק פז.):
"וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. אמר רב שישא בריה דרב אידי? מאי טעמא דר' יהודה? אמר קרא: ואלה המצות החקים והמשפטים, כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. אמר רב יוסף, מריש הוה אמינא: מאן דאמר הלכה כר' יהודה, דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דלא מפקדינא וקא עבדינא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא, דאמר ר' חנינא: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן, מ"ט? דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי".
אכן ההלכה נפסקה כחכמים שעיוור חייב במצוות. ממילא העיוור חייב לשאת אשתו כדין. אם כן, חוזרת השאלה הראשונה – כיצד עיוור נושא אשה, כיצד הוא יכול להיות בטוח שזו היא ולא חברתה?
נראה שניתן ללמוד זאת מהלכה אחרת – שעיוור מותר באשתו, ואין חוששים למכשול למרות אי ראייתו אותה. בגלל טביעת עין של הקול, שנותן דעתו להכירה בקולה, ומותר לעיוור לסמוך על טביעת קול שיש לו באשתו אף בלילה הראשון, וכן מותר גם עם הארץ עיוור באשתו על סמך טביעת קול שיש לו בה. המקור בתלמוד בבלי מסכת גיטין (כג,א) "מתקיף לה רב יוסף (שהיה בעצמו עיוור, כדלעיל): היאך סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא, הכא נמי בטביעות עינא דקלא!"
בפסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יא עמוד תרלד, נמצא דיון ישיר בנושא:
קידושי עיוור ועיוורת. (תיק יוחסין מס' 59 – סח).
עיוור ועיוורת (מלידה) שומרי תו"מ ומלומדים (הוא עובד במחשבים, והיא מורה למוזיקה), נרשמו לנישואין, ושניהם רווקים.
השאלות להלכה.
א. לדעת ר' יהודה שהסומא פטור מכל המצוות, האם קידושיו קדושין.
ב. כתובת העיוורת, כמה היא.
ג. האם מותרים הסומא והסומית זה בזו על סמך הכרתם האחד את השני שלא ע"י ראייה.
א. …וכתב בקרן אורה יבמות כג,א (ד"ה והא): וסומא לר' יהודה בב"ק פז,א ודאי אין לו קדושין כיון דפטור מכל המצוות ומכל הדינים והמשפטים שבתורה. ע"כ. וכעי"ז כתב הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"ג פרק כט דלדעת ר' יהודה אינו נחשב בר ברית, וממילא סומא ליתא בשליחות (וכתב שם עוד דרבינו ירוחם שהביא הב"י סי' נג פסק כר' יהודה דסומא פטור מכל מצוות האמורות בתורה, אבל רוב הפוסקים פסקו דלא כר"י. ועי' שאלת יעב"ץ ח"א סי' עה שאף רבנן לא פליגי עליה דר"י אלא בפיקח ונסתמא, דבמילתיה קאי וחייב, אבל בסומא מעיקרו מודו דפטור). אמנם באגרות משה אבהע"ז ח"א סי' קכ ענף ב (ד"ה אבל בקנינים) כתב דודאי אף לר' יהודה תפסי קדושין דסומא, ויכול גם לגרש אשתו שקידש אף קודם שנסתמא, דדברים אלו אין שייך לחיוב מצוות ורק שוטה אינו בכל אלו משום שאינו בר דעת. ע"כ. (ז.א. כיוון שעיוור הוא בר דעת תופסים אצלו הקניינים. א.ק.) וכ"כ בבית אהרן גיטין כג ב דחשיב בר כריתות דהא צריך להתיר אשתו בגט, ועי' גרש ירחים אות רע. ועי' "קובץ דברי הרב" בשם מו"ר גאב"ד דפוניבז' זצ"ל, ליקוטים סי' יא, שכתב דודאי מיקרי בן ברית. ובספר "הסומא" עמ' 373 הביא בשם "תאריך ישראל" סי' יב הערה טו בשם הגר"י גוסטמן זצ"ל שתמה על הקרן אורה הנ"ל ואמר שברור שזה ודאי אינו כך, ויש כמה ראיות שיש לסומא קדושין, ואילו באה לידו אשת סומא שזינתה היה מחייבה במיתת בי"ד אף לפי ר' יהודה. ועוד תמה שם שלדברי הקרן אורה אם היה פקח שקידש ואח"כ נסתמא יפקעו קדושיו, לדעת רש"י יבמות מט,ב שדבר המונע קדושין מפקיע הקדושין שכבר חלו, וזה לא יתכן. עיין שם, ועי' שו"ת משנה הלכות ח"ט סי' רנח – רנט…
ב. בגמ' גיטין כג,א וחולין צו,א: מתקיף לה רב יוסף האיך סומא מותר באשתו, האיך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה, אלא בטביעות עין דקלא. ופרש"י בחולין שם: שנתן דעתו להכירה בקול. וכתב ביש"ש חולין פ"ז סי' כו שאף כשאין האשה נמצאת בבית המיוחד לה, ויש מקום להסתפק שמא אחרת היא, מ"מ מותרים משום טב"ע דקלא. וכתב בשבו"י ח"א סי' ק ונודע בשערים קמא סי' יד אות ג, שמותר לסומא לסמוך על טביעות קול שיש לו באשתו אף בלילה הראשון, וכ"כ בקהלת יעקב (אלגאזי) חלק עדות חכמים אות מ סי' קכד לעניין לילה הראשונה אף על פי שעדיין אינם רגילים זה עם זו. וכתבו הרמב"ן והרשב"א חולין שם, וריטב"א ור"ן גיטין שם, שאף עם הארץ סומא מותר באשתו, שאין כאן חשש שקר כמו באבידה שע"ה אינו נאמן בה בטביעות עין. ועי' ריטב"א ב"מ יט,א לפי שבאיסור הנוגע לעצמו אף ע"ה מדייק ויודע אם היא אשתו. ועי' בית מאיר אבהע"ז סי' קמב סעי' יא וכת"ס גיטין כג א ושו"ת כת"ס אבהע"ז סי' לא שטביעות קול עדיפה מטביעות עין ואף על ע"ה סומכים בטביעות קול, ואף על האשה סומכים שמכירה בעלה בטביעות קול, או לפי שהספק שמא איש אחר הוא אינו אלא חשש רחוק ואינו אלא מדרבנן, שסומכים בו על האשה. ועי' תפארת יעקב גיטין כז ב…
אם כן, עד כאן נוכחנו שרבו הדעות שעיוור חייב במצוות ואפילו למאן דאמר שלא חייב במצוות, בכל אופן קידושיו תופסים. עוד ראינו שע"פ דין עיוור יכול לזהות את אשתו על פי קולה (וכן להפך).
נראה אם כן, פשוט שהקידושין והברכות כרגיל (ראה אג"מ אבה"ע א' עמ' רפח טור 2 בד"ה 'אבל בקניינים').
בסברה נראה שהוא יכול לסמוך על העדים שאומרים לו שזו הכלה, ולא צריך שתשמיע את קולה. ומסתמא יכול לסמוך גם על הרב שנאמן לו כתרי. כמובן צריך שהעדים ו/או הרב יכירו את הכלה שיוכלו להעיד שזאת כלתו. ואם מכירים ואומרים לכלה הושיטי את ידך [לקבלת הקידושין] הוא יכול לסמוך עליהם בפשטות.
וכן הסברה – שכשם שיכול לקדש ע"י שליח וסומך על העדים שראו במסירת הקידושין לאשה אף כאן יכול לסמוך עליהם שזו אשתו שמושיטה את ידה לקבל את הטבעת.
לכן, הוא או שלוחו יוודא שאשה או שלוחה עומדים על ידו והוא או שלוחו יאמר לאשה או לשלוחה "הרי את מקודשת לי", יתן לה פרוטה או שווה פרוטה, והיא תקבל אותו מרצון לעיני שני עדים כשרים. גם פיקח לא חייב לראות או להכיר את האשה שהוא מקדש, אין צורך אלא בדעת האיש ורצונו לקדש את האשה, ודעת האשה ורצונה להתקדש לאיש, אמירה ונתינה ועדים כשרים.
למעשה נראה שלרווחא דמילתא, לכתחילה ידאג הרב המקדש שהעיוור יזהה שזו כלתו – אולי ע"י שיחה קצרה של כמה מילים.
הרב אלישיב קנוהל
