הנציב מוולאז'ין (פרשת חיי שרה) עומד על שני הכינויים בהם כונה אברהם אבינו: קברניט ומנהיג. אמרו על אברהם אבינו שבמותו היו שתי מיני אבדות. בהנהגת עבודת א-להים הוא היה כקברניט לספינה. ובהנהגה מדינית של העולם הוא נקרא נשיא. אולם לא בכוח החוכמה האנושית בלבד, אלא נשיא א-להים, בשם אלקות.
כלומר גם הנהגתו המדינית של אברהם לא נבעה מכישרונותיו, פיקחותו וניסיונו הרב בחיים אלא מכוח תורתו ואמונתו.
מו"ר הרב אברהם שפירא זצוק"ל שנקרא ע"ש אברהם אבינו ענה על הגדרה הזו של הנצי"ב. הוא היה ש"ס חי. היה בקי בכל סדרי הש"ס, בקדשים וטהרות כמו בנזיקין ונשים בזרעים כמו במועד. מעולם לא יצא מד' אמות של הלכה. יכולת לשאול אותו בכל תחום והוא היה מסוגל לענות כאילו זה עתה למד סוגיה זו. אומנם הוא היה לא רק חכם אלא גם פיקח ובעל הבנה חודרת בהוויות העולם. אולם פקחותו והבנתו, את תפיסת עולמו והנהגתו הציבורית עיצב מכוח בקיאותו בתורה. התורה הייתה הנר היחידי לרגליו.
הוא היה בקי גדול גם בספרי האחרונים והמליץ בפנינו ללמוד קצות החושן ומנחת חינוך. חוג מצומצם שהתכנס בביתו מדי שבת בשבתו למד עמו ספרים אלו. כמעט על כל סברה שלמדנו היה מעיר מספרות האחרונים הענפה. תגובתו הייתה תמיד ספונטאנית. הוא הקשה על הקצות את קושיות הנתיבות, אולם חש כאילו הייתה זו קושיה שלו; כאילו הקשה אותה מעצמו ובעצמו. הבקיאות העצומה שלו חידדה את חשיבתו. אומנם היה לו כשרון טבעי גדול, עמקן וחריף, אך את עיקר חריפותו ועמקותו רכש מהספרים הרבים שהגה בהם בשקידה עצומה. בקיאותו בהוויות אביי ורבא הקנו לו הבנה בהוויות העולם.
הוא כמעט ולא השתמש במקורות אחרים, מעבר לתלמוד ולפוסקים. שליטתו המוחלטת בהם נתנה בידו את היכולת להביא לכל נושא מקור מתאים. על כל עניין היה לו פסוק, מימרא תלמודית או "לפחות" מעשה מאחד גדולי ישראל שעליהם ידע רבות בזכות זכרונו היה פנומנאלי.
אפיק נוסף שבו פעל רבות היה קשור בעמדותיו הציבוריות. כשרבנו, הרב צבי יהודה זצ"ל, כינס רבנים לשם הכנת התשתית הציבורית למפעל ההתנחלות ברחבי הארץ (תנועה שכונתה אח"כ בשם "גוש אמונים"), ישב הרב אברהם שפירא לימינו ועיגן את דבריו באסמכתאות הלכתיות. ר' למדינה יהודית יש לדעתו מקור בהלכה (וממילא עליה לינוק ממקור סמכותה). כמו כן הוכיח כי לשלטון הדמוקרטי ולחוקי הכנסת תוקף ע"פ ההלכה (ומכאן גם הסיבה מדוע לדעתו סמכותם של אותם חוקים גם מוגבלת במסגרת ההלכה). שיטתו גרסה כי ההלכה מקיפה את כל תחומי החיים גם הממלכתיים והציבוריים. הוא התייחס למערכת המשפט האזרחית כאל ערכאות אולם לא פסל את המערכת הפלילית, משום שבהעדר מערכת תורנית מקבילה הוא ראה הכרח להשתמש לעת עתה במערכת הקיימת שאלמלא היא "איש את רעהו חיים בלעו". הרב שפירא טען כי אע"פ שהמדינה אינה נוהגת עפ"י ההלכה יש לה עדיין סמכות להעניש מבחינה פלילית בהוראת שעה שלא עפ"י דין תורה. מאידך במערכת האזרחית, טען כי אין מקום לפנות לערכאות בזמן שישנם בתי דין תורניים המסוגלים לדון בכל נושא שבין אדם לחברו.
כשקבע שעקירת יהודים מבתיהם אסורה מהתורה לא עמדו לפניו שיקולים פוליטיים או אידיאולוגיים שמקורם מחוץ לתורה. שיקוליו היו כל העת שיקולי הלכה צרופים. איסור "לא תחנם" ומצות ישוב הארץ היו לדעתו לא שונים מאיסורי נבלות וטרפות. אפשר היה להתווכח אתו על הטקטיקה, אולם לא על העיקרון ההלכתי. לדעתו רק מי שלא בקי בהלכה מסוגל לומר את ההפך. מכאן גם הסיבה בגללה לא הסכים למהלכי הממשלה בתקופת ימית, אולם אז תגובתו הייתה מתונה יותר משום שלדבריו הממשלה סברה אז לתומה שימית אינה חלק מא"י ושבאמצעות העקירה מימית היא מרחיקה סכנה של מלחמה עם מצרים. לא כן היה בהתנתקות מגוש קטיף, כשלא היה ספק בליבו של אף אחד שמדובר בא"י ושלא מדובר בהרחקת מלחמה אלא להפך. מכאן הסיבה בגללה פסיקתו ההלכתית היא הקובעת. בהזדמנות אחרת, מיד לאחר אירועי מערת המכפלה כשראש הממשלה דאז, יצחק רבין, רצה לגרש את יהודי חברון, הביע הרב את דעתו בתקיפות רבה כנגד העניין, ואכן רבין חזר בו.
אוי לו לדור שאבד מנהיגו אוי לה לספינה שאבד קברניטה.
