תחת הר סיני, מתוודעים היוצאים ממצרים לערכים ולאתגרים הגדולים, לתורה אלוקית שמנחה ומדריכה כל פרט, ואת העם כאומה, כיצד יש לנהוג ולפעול. והנה, הגיע העת שצריך להתחיל לנוע לעבר היעד – ארץ ישראל, המקום בו יש לממש את האידיאלים הנשגבים הללו, ואז מתחילים משברי הדרך:"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ד-ו)
האם אלו באמת פסגות שאיפותיהם של עם ישראל? בשר, דגים, קישואים ואבטיחים? זה מה שהם מבקשים אחרי שנה רוחנית אינטנסיבית בהר סיני? אומר רש"י: "וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר: 'וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר' (שמות יב, לח). ואם תאמר אכלום? והלא בכניסתם לארץ נאמר: 'ומקנה רב היה לבני ראובן' (במדבר לב, א)? אלא שמבקשים עלילה" (רש"י במדבר יא, ד). במילים אחרות: עם ישראל סתם מקטר. גם אם נאמר שזה לא "סתם", הדבר בהחלט יכול ללמד עליהם ועל מעמדם הרוחני.
הסבר למצבם הרוחני של עם ישראל טמונה בדבריהם: "נפשנו יבשה". כאשר כוחות הנפש של האדם יבשים וכלים, כאשר לא הנפש היא זאת שמנחה ומנווטת את האדם ושאיפותיו, אזי כל מאוויו ותאוותיו מתמקדים בבשר, בהנאות החומריות ותו לא. אפשר לשמוע דברים גדולים וחשובים, אפשר להיות בסביבה בה עוסקים בתכנים נשגבים, אולם כשלא נותנים ומאפשרים לעוצמות הרוחניות הללו לחדור פנימה, להיספג בנפש האדם, אזי הבשר והחומר, שולטים באדם במקום שהדבר יהיה להיפך. גוף האדם, האכלתו והטיפול הפיזי בו, הוא אמצעי להחיל בו תכנים ייחודים ועמוקים שרק בני האדם ניחנו בהם. הגוף הוא לא מטרה בפני עצמו, אלא כלי בלבד.
הקבלה מעניינת בין ההשתעבדות לבשר ולחומר, כפי שאנו מוצאים בפרשתנו, להשתעבדות וההתמכרות לעבודה, מביא בשיחותיו לפרשת השבוע, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל: "באותה מידה יש לפעמים מצב של התמכרות לעבודה. בודאי שיש ערך לעבודה, ושצריך לעבוד, אבל לפעמים יש שהעבודה נהפכת לאידיאל עצמי, ונעשית לאידיאל של כל החיים" (שיחות לחומש במדבר, עמ' 84-83).
כסף, הישגים, צבירת רכוש, מעמד, קרירה ועוד הם אמצעים ולא מטרה. למרות זאת, אנו רואים כי כל אלה גורמים פעמים רבות לאנשים להסתחרר ולשכוח את הכל. המרוץ אחר הממון גורם לרבים לאבד ערכים מוסריים. הם חיים במרוץ שתכליתו חומר ועוד חומר, כשכל רגע הם חוששים להפסיד ולהחמיץ את הרווח הבא. בפועל אנשים שכאלו מפספסים ומפסידים את הדברים החשובים והיקרים ביותר בחיים. הם אף פעם לא עוצרים, שואלים ובודקים עד כמה (אם בכלל) הם משקיעים בבנין המשפחה ובחינוך הילדים? ספק גדול אם הם שאלו את עצמם אי פעם האם הם מעשירים את עולמם הרוחני, או האם קיימת אצלם זהות ערכית? ומה באשר לתחביבים? מתי הם יצאו לטיול? התנדבו? עזרו לזולת?
אותה קבוצת אספסוף עליה אנו קוראים בפרשתנו מתה במדבר כש"הבשר עודנו בין שיניהם" (במדבר יא, לג). הם לא הספיקו אפילו ליהנות מתאוות חייהם כשמצאו את מותם. הם מתו שם ולא נכנסו לארץ ישראל משום שקשה מאוד לקחת אנשים ששאיפותיהם הם חומריות בלבד והם מצויים ברמה כל כך נמוכה, לעבר משימות ויעדים רוחניים ייחודים וגדולים. הלקח מסופם החמור של האספסוף הוא כי הנפש ועוצמות הרוח של האדם הם אלו שצריכים להוביל ולהדריך אותו. כוחות אלה מסוגלים לקבוע רף ערכי בסדרי העדיפות שבחיים. הם אלה שיקבעו מה קודם למה ויגדירו מטרות שמקורם בחיי הרוח. הם אלו שיסייעו לנו להצביע על החומר כאמצעי, ולא יאפשרו בלבול בין מטרה וכלי. הם אלה שלא יאפשרו לנפש להתייבש.
הרב יהודה זולדן, רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים ומרבני 'צהר'
