בפרשתנו, פרשת "ראה" חוזרת ומונה התורה את סימני הכשרות של בהמות ודגים שפורטו כבר בפרשת "שמיני". התורה גם חוזרת ומונה את העופות הטמאים, כמעט מילה במילה, כשהדגש הוא על המילה "כמעט". ישנו שינוי קל בין העופות הטמאים הנזכרים בפרשת "שמיני" לאלו הנמנים בפרשת "ראה", אולם שינוי זה מהותי מאוד. בפרשת שמיני התורה מונה בעופות הטמאים גם את הדאה והאיה: "ואת הדאה ואת האיה למינה" בפרשתנו הן מוזכרות שוב אך בתוספת קלה: "והראה ואת האיה והדיה למינה".
לדעת ר' אביהו בגמרא שהובאה גם בדברי רש"י, לא מדובר כאן בעוף נוסף שלא הוזכר בספר ויקרא, אלא בכינוי של אותה "איה" עצמה: "והראה ואת האיה וגו' – היא ראה, היא איה, היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה? שרואה ביותר". לפי שיטה זו "ראה" הוא תיאור ה"איה" המורה על תכונתו המיוחדת של עוף זה הניחן בכושר ראייה ייחודי. בגמרא מבואר, שלאיה לא הייתה סתם ראיה טובה, אלא תכונה פנומנאלית: "תנא, עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל". לאיה יכולת הבחנה בפרטים קטנים ממרחק רב, אפילו מבבל עד לארץ ישראל! גם אם אין להבין את הדברים כפשוטם ממש, אין ספק שחז"ל באים לתאר תכונה יוצאת דופן. אולם דווקא משום כך עולה שאלה נוקבת: אם עוף זה הוא בעל תכונות כל כך מדהימות, מדוע טימאתו התורה ואסרה אותו באכילה? מה בא ללמד אותנו התיאור "ראה"?
נראה כי כדי להשיב על שאלה זו יש לשים לב היטב לדברי הגמרא המתארת את תכונת הראיה של ה"איה" היא ה"ראה". הגמרא לא מתייחסת רק למרחק ממנה היא רואה, כלומר לתכונה הפיסית, אלא גם למושא הראייה -"נבילה" כמו גם למיקומה הגיאוגרפי של הנבלה ושל האיה. היא "עומדת בבבל ורואה נבילה בארץ ישראל". מדוע ראתה הגמרא צורך להדגיש את הפרטים הללו?
בפשטות ניתן היה להשיב, כי מכיוון שה"איה" היא עוף דורס, אך טבעי שהיא תבחין בנבילות המשמשות לה טרף. אולם דומה, כי חז"ל בתבונתם בקשו לרמוז לעניין עמוק הרבה יותר. ה"נבילה" והמקומות הגיאוגרפיים של ארץ ישראל ובבל הם משל. ראיית "הנבילה" מייצגת את השלילה והראייה הביקורתית. במקרה שלנו העוף עומד בבבל, כלומר בחוץ לארץ, אך למרבה הפלא הוא איננו מבחין בשום נבילות סביבו. הנבילה היחידה שהוא מצליח לראות נמצאת דווקא בארץ ישראל. יש כאן מצב שבו כל הביקורת מופנית כלפי חוץ, בעוד שאת הבעיות הפנימיות נוטים להסתיר או להדחיק. מכאן מובן מדוע ה"איה" היא עוף טמא. התורה מלמדת אותנו כי צביעות שכזו פסולה. ה"איה- ראה" איננה טמאה על אף תכונותיה, אלא דווקא בגללן. דברים אלו מלמדים אותנו על התכונות החברתיות הנחוצות לנו. רק מי שמסוגל לבקר את הרע שנמצא בתוכו, יכול גם לבקר את מה שנמצא מבחוץ. מי שאין לו יכולת שכזו שלא יעז לבקר אחרים, או בלשון חז"ל: "קישוט עצמך, ואחר כך קישוט אחרים".
תכונה זו חשובה במיוחד לכל מי שמתעסק בתיקון עולם וצדק חברתי. במשך שנים שיח הזכויות הובל בישראל, וגם ברחבי העולם, בידי אנשים בעלי השקפת עולם מסוימת. הדבר גרם לא פעם לאפליה החוסה בצילו של "הצדק". כך נוצר "צדק חברתי" צבוע הנוטה לסמן עוולות מסוימות, אך מתעלם במקביל מעוולות אחרות, אם מטעמי שיקולי נוחות, מגזר, מגדר או תפיסה פוליטית. כשמדובר ב"צדק חברתי" עלינו לשים לב כי התיקון לא הופך למטריית הגנה לאפליה.
הרב מנחם קופרמן רב קהילת "אהבת ציון", רמת בית שמש ומרבני צהר
