בעיצומה של אחת ההמולות הגדולות סביב משלוח חבילות לחיילים הנלחמים בדרום, שאלה אותי אשה אחת: "האם האמנת עלינו שאנחנו כאלה אוהבים ואכפתיים זה לזה?".
התשובה הספונטנית שלי הייתה "לא, האם את חשבת כך על עצמך?".
אכן, לא צפיתי שזו תהיה מידת ההתגייסות והחיבוק של תושבי המרכז למאמץ הסולידרי לנוכח המלחמה המתחוללת בדרום, בעיצומה של חופשת הקיץ החמה.
לרבים מאתנו נדמה כי זה מובן מאליו, חברה בשעת צרה מתגוננת ומתאחדת נגד אויביה המשותפים. אז זהו, שלא בדיוק. לפחות לא אצלנו, היהודים.
לנו יש מסורת מפוארת שתחילתה בימי חורבן המקדש, אותו נציין בשבוע הבא, של מריבות דווקא כשהאוייב בשער. אנחנו זוכרים כיצד הקנאים שרפו את מחסני התבואה בירושלים ובכך הקילו על הרומאים את כבוש העיר. אנחנו גם זוכרים את ה-"סזון" לפני שבעים שנה בו הסגירו בני ארגון אחד את חברי הארגון האחר לאנגלים. גם המריבות בין שתי קבוצות הלוחמים היהודים נגד הנאצים בגטו וורשה לא נעלמו מעיננו, למרות שהכל ידעו כיצד הצורר מאיים להשמיד את כולם ללא הבדל דת, מין או מפלגה. ממש כמו החמאס של היום.
בשבוע הרביעי של מלחמה שנכפתה עלינו, שאין איש יודע כיצד תסתיים ומה יהיו הישגיה ולאורך כמה זמן, מותר לנו לעשות איזה סיכום קצר. אנחנו חייבים להעריך את מה שנבנה כאן בחודשיים האחרונים. החל מחטיפת הנערים ורציחתם, התפילות ההמוניות בישראל ובעולם למען החזרתם הביתה, אלפי החיילים המחפשים מטר אחרי מטר איזשהו שריד לבחורים תוך כדי סיכון חייהם ובחום עז, ועד המלחמה הקיומית של בני כל הארץ למען תושבי הדרום.
דומה שלנגד עיננו נבנית והולכת מציאות חברתית יהודית חדשה שאיננה מתכוונת ללכת לאיבוד ולשום מקום אחר. הקשר בין תל אביב לשדרות ובין גוש עציון לנתיבות מעולם לא היה חי ובריא כל כך. המארג החברתי שנבנה כאן בחודשים אלה מהוה את הבסיס הלגיטימי לכל החלטה של ממשלה בעתיד לשלום ומלחמה. ההבנה כי יציאה למלחמה טעונה הסכמה לאומית רחבה אינה עוד צורך פוליטי בלבד, היא מהווה נדבך מרכזי בביטחון הלאומי שלנו.
ערב תשעה באב אנחנו מתבוננים על עברנו בגאון ואומרים לעצמנו בשקט -'אולי בכל זאת למדנו משהו'.
הרב דוד סתיו- יו"ר ארגון רבני צהר
