עוברים עלינו ימים גדולים. בצל הלחימה וקורבנותיה האירועים הקשים ומאורעותיהם, עם ישראל חווה גילויים עצומים של התעלות, גדלות נפש, גבורה צבאית ואזרחית, נדיבות והתנדבות, סולידריות וגילויי אחריות ואחדות המתפרצים מתוכו, לאורך זמן. רבים מאיתנו חשים שבמשך שנים רבות לא היה כזאת. בימים אלה אנו חשים את העוצמה הגדולה שיש בעם הזה ובחווית ה'ביחד' שהוא מסוגל להעניק.
אולם בצד כל אלה רבים גם מפגינים גילויים של אכזבה ותסכול הנובעים מפער גדול בין ציפיותיהם לבין המתרחש במציאות הכוללת, בין מה שהם רצו שיהיה לבין מה שקרה בפועל. בין אם מדובר על ציפיות מוצדקות, שהיו יכולות להתמלא, ובין אם מדובר על ציפיות שמלכתחילה לא היו ציפיות מציאותיות.
התסכול מלווה בתחושת חוסר אונים, מפאת אי היכולת להשפיע על המציאות כדי שתהיה תואמת לציפיות ולהביא אותה לאן שרצו.
התסכול הוא סוג של תחושה אנרגטית, בוערת בנפש, פנימה. זו אנרגיה שאם היא נותרת ללא כתובת ובוערת בתוך הנפש היא עלולה לכלות כל חלקה טובה, להוביל לשיתוק, לחסימת כוחות היצירה שבנפש, לתחושת חידלון, ולהקטנת היכולת לפעול לעשות וללכת קדימה. בהעדר יכולת להשפיע לעשות ולפעול היא גוררת ליאוש, כעסים, או ציניות כלפי הנעשה.
אולם תחושת התסכול בשורשה היא דבר חיובי, ראשית, משום שהיא אינה מאפשרת לאדם להיות אדיש ולהתעלם מהמציאות הלא מתוקנת שקיימת סביבו, ולהשלים עם חסרונותיה. וכן משום שהיא תחושה מדרבנת, שאם מנתבים אותה לכיוון הנכון, ומפנים את האנרגיה של התסכול כלפי חוץ, לעשיה וליצירה חיובית, יש ביכולתה לשנות ולעצב את המציאות, לעתיד, באופן שתהיה יותר קרובה לציפיות שהיו לנו. באופן פרדוכסלי, פעמים רבות האנרגיה הנפשית הגלומה בתחושת התסכול היא גבוהה יותר מזו שקיימת בנפש האדם בימים של שגרה ובמצב של נפשי מאוזן של סיפוק ושביעות רצון. על כן אם ישכיל האדם ויתאמץ להפנות את האנרגיה הגלומה בה כדי להתקדם אל המציאות שאליה הוא שואף ולה הוא היה מצפה. לדוגמה: גיוס האנרגיות הנפשות לחיזוק והעצמה אישיותית, נפשית פנימית. להובלת שינוי אישיותי, שהוא חפץ בו, בתיקון המידות, או בעליית מדרגה בפיתוח האישיות. ניתן גם לגייס אותן לעשיה שתשפר את המציאות שמסביב מבחינה חברתית, סביבתית, ליזום עשיה למען הקהילה, ולמען איכות החיים של סביבת החיים בו נמצאים. ניתן גם לגייס אותן להובלת שינויים ברמות הלאומיות, הציבוריות, הן בעשיה ציבורית והן בעשיה שיש בה שינוי תודעה לעתיד, שבאמצעותה המציאות בעתיד תהיה תואמת יותר לציפיות.
אנו נוהגים להסביר בדרך זו את דבריו המופלאים מרן הרב קוק זצ"ל (באורות התשובה ח´, ט"ו): "היאוש שבא מתוך הלב, הוא בעצמו מורה על מרדות פנימית עדינה, הנובעת מתוך הכרה עליונה של מוסר ושל קדושה. ע"כ ראוי הוא שהיאוש בעצמו יחזק לבו של אדם, שלא יפחד וישוב מכל חטא בתשובה מלאה שלוה ואומץ רוח".
אנו מסבירים בדרך כלל שכוונת הרב קוק זצ"ל אינה רק ליאוש כתחושה מסויימת אלא לתחושת התסכול, הרחבה יותר. ואף דורשים את המילה 'יאוש' כמין חומר שיש בו אותיות 'אש' ו-'וי'. דהיינו אם תיטול מה'יאוש' את זעקת השבר 'וי' תשאר 'אש' שאותה ניתן להפעיל לחיזוק ליבו של האדם.
ובמקום אחר הוא כותב (אגרות הראיה ב', עמ' רס"ג): "ואם עמוק הצער על מכאובי הגוף והנשמה, אם גדול הכאב על עלבון העולם ומחשכיו, – על הכל אור חדות ד' ומשוש תקות ישעו הולך ומתגבר. וכשאנחנו מצטערים בכלל על חסרון-שלמות, האין זה אות ומופת שהננו צפויי שלמות, שהננו הולכים ועולים לעתיד כ"כ מלא אור, מלא פאר והדרת-קודש?".
גם כאן בארנו את הדברים בהרחבה שעצם הצער הפנימי והתיסכול על החסרונות באים מתוך השאיפה החיובית הקיימת בנפש פנימה לשלמות ולקידום המציאות.
נברך איש את רעהו לטוב, ולבשורות טובות, ולשימור הגילויים הנפלאים שזכינו להם בתקופה האחרונה, ובעיקר ליכולת למנף כל תסכול, אם ישנו, לעשיה חיובית בונה ויוצרת, לעתיד.
הרב אליעזר שנוולד, ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל"-מודיעין ומרבני צהר
