משה רבינו – גדול נביאי ישראל
מבחינות רבות משה רבינו היה פשוט הכי הכי…
הכי עליון –
במערכת ההיררכית שיתרו מייעץ למשה להקים, משה רבינו הוא הפוסק הבכיר ביותר, שופט עליון. ותחתיו, במבנה פירמידה שיפוטי, מכהנים שופטים נוספים.
הוא הסמכות החוקית העליונה והם השופטים בעניינים קלים יותר " אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה " (שמות י”ח, כ”ו).
עד היום כדי לבטא את הסמכות השיפוטית העליונה של משה רבינו אנו משתמשים בביטוי 'הלכה למשה מסיני', ביטוי המציין את הסמכות החוקית של התורה אותה הוריד משה מסיני.
הכי ראשון –
המשנה במסכת אבות (א', א') פותחת ומציבה את משה בראש שלשלת המסירה של תורה של בע"פ: " מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים.." וכך הלאה. הוא ראשון ועליו האחריות להעברת התורה הלאה לכל הקהל. גם היום אנו אומרים 'כדת משה וישראל' כדי לציין את השתלשלות ושמירת המסורת.
הכי עניו –
התורה מעידה על משה באמירה חד משמעית: וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר, י"ב, ג'). אין מתחרה למידת הענוה של משה ויש לכך ביטוי שוב ושוב, הנה רק מספר דוגמאות.
משה אינו מבין מדוע נבחר להיות שליח השם בגאולת מצרים, אינו רואה את עצמו כמתאים למשימה ומסרב לה.
למרות חשיבותו והיותו מנהיג כה דגול הוא מאפשר בניה והתפתחות של מערכת משפט וכהונה מסודרות ועצמאיות הפועלות סביבו ובמקביל אליו. ההנהגה אינה נשענת רק על משה.
כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, זה אינו מאיים עליו. יהושע המשרת הנאמן רואה בכך ערעור על מנהיגות משה ואומר: "אדוני כלאם!" משה בראיה והבנה רחבות ומתוך ענוה גדולה עונה: מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר י"א,י"ט). אל תדאג! הלוואי ורוח הקדש תשרה על כולם.
הכי נביא –
הקב"ה מקשיב לכאורה לשיחתם של מרים ואהרון אודות משה ("וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'" (במדבר, י"ב, ב')), ונוזף בהם.
במילים מעוררות הוד מתאר הקב"ה את הרמה הנבואית העליונה של משה רבינו, עליונה על פני כול אדם: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" (במדבר, י"ב, ו'-ח').
אל תניחו אומר להם ה', שאתם באותה המדרגה, ומונה את ההבדלים בין נבואת משה לנבואת נביאים אחרים. נבואת משה נעשית בעירנות, לא במצב חלום, פה אל פה, פנים אל פנים, דברים כהווייתם ולא דרך משלים או תמונות.
משה רבינו יכל לבחור לפנות מיוזמתו אל ה' לקבלת מענה "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם." (במדבר, ט', ח'), ולא היה תלוי רק ברצון השם להתגלות אליו. נבואתו כללה חזון ודרכי מימוש מפורטים ומצוות, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות, ותפקידם היה לעורר את העם לקיום התורה.
הכי קרוב –
משה רבינו הוא האיש היחיד שעלה וירד מההר, לא פעם אחת אלא מספר פעמים. מדרשים רבים (שבת פ"ח, פט' ועוד) משלימים את תיאור השיחות ששוחח משה בשמים עם הקב"ה ומול המלאכים. הוא פונה אל השם בתפילתו כקרוב ומנהל משא ומתן על העם ועל עצמו. במעמד הר סיני הוא אומר את הדברות והשם מדבר אל עם ישראל דרכו (שמות, כ"א, א').
הכי אנושי –
בהיות משה רועה צאן במדבר, ברח גדי ממנו גדי אחד, ורץ אחריו עד שהגיע למקום מים ועמד ושתה הגדי. משה משיג את הגדי ואומר: "אני לא הייתי יודע שרץ אתה מפני צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתו והיה מהלך, אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בורא עולם, חייך אתה תרעה צאני ישראל" (שמו"ר פ"ב, ב').
אנחנו רואים את משה במצרים כיצד אינו יכול לעמוד מנגד כאשר עושקים את עמו ומתערב, והוא מתוסכל מכך שמאז הגעתו למצרים ממדין בשליחות ה' עמ"י נמצא תחת עול כבד יותר מאשר קודם.
וכמובן למרות שהיה הנביא הגדול ביותר לא ניצל מחטא מי מריבה, הוא היה שליח ה' אך היה ככל האדם שעלול לשגות ולחטוא. משה מתחנן על עצמו (דברים ג',כג-כה) להיכנס אל הארץ. הארץ שבמשך ארבעים שנה חלמו וחיכו להכנסה אליה, העם יכנס והוא יישאר מאחור. במדבר.
- משה רבנו היה בנם של יוכבד ועמרם, אחד ממנהיגי הדור בתקופה שבני ישראל היו עבדים במצרים. אביו (עמרם) היה נכדו של לוי – בנו של יעקב אבינו.
- לאחר גזירת פרעה להשליך היאורה את כל הבנים, החליט עמרם להתגרש מאשתו מאחר ולא מצא טעם להביא ילדים שימצאו את מותם תוך זמן קצר. גברים רבים הלכו בעקבותיו והתגרשו אף הם מנשותיהם. מי ששינתה את המשוואה הייתה דווקא בתו מרים, בת שש באותם ימים. היא אמרה לו שמעשיו גרועים משל פרעה, מאחר ופרעה גזר רק על הזכרים, ואילו הוא במעשיו גוזר גם על הנשים. בנוסף התנבאה מרים שדווקא אמה יוכבד תוליד את מושיע בני ישראל, שהיו נתונים אז בשעבוד כבד. עמרם הקשיב לבתו, נשא מחדש את יוכבד, וכך עשו גם שאר בני ישראל עם נשותיהם.
- רש"י מפרש שמשה רבנו נולד פג מתוך הפסוק שמספר על יוכבד "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ" (שמות, ב', ב'- ג'). רש"י מסביר שיוכבד ילדה את משה בחודש השישי ולכן יכלה להחביא אותו איתה 3 חודשים. אך כהגיעה החודש התשיעי (כביכול להריונה) היא ידעה שהמצריים מחשבים את החודשים של כל אשה עברית הריונית ושהם עוקבים אחריה ומצפים ללידתה ולהשלכת בנה ליאור. היא הבינה שאינה יכולה עוד להצפינו ולכן בנתה תיבת הגומא והניחה את משה רבנו ביאור בכאב רב.
- שמו של משה ניתן לו על ידי בתיה – בת פרעה, שמצאה את משה ביאור ומשתה ( = משכה) אותו מהמים "כי מן המים משיתיהו" (שמות, ב', י').
- משה היה כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן (שמות, ד', י'). מדרש שמות רבה (א', כ"ו) מביא את הסיבה לכך: מסופר כי כשמשה רבינו היה קטן הוא גדל בארמון מלך מצרים והיה משחק עם פרעה והכתר שלו. היועצים של פרעה לא אהבו את העניין זה ואמרו לפרעה שאולי זה סימן שמשה יושיע את העבריים ויפיל את השילטון. לכן הם עשו לו מבחן. הם שמו לפניו 2 קערות, האחת עם זהב ווהשניה עם גחלים בוערות. אם הפעוט יקח את הזהב זה סימן שהוא יקח את המלוכה ואם יקח את הגחלים זה סימן שהוא לא המושיע העתידי וכך מסופר: "..מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת, ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל (המלאך) ודחה את ידו, ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכווה לשונו, וממנה נעשה כבד פה וכבד לשון".
- משה רבנו חי 120 שנה, לפי מדרש בראשית רבה פ"ק חייו היו מחולקים לשלש תקופות שוות: ארבעים שנה היה במצרים, ארבעים שנה במדין וארבעים שנה הנהיג את ישראל במדבר (ב"ר פ"ק).
יוצרת המדור מוריה זלצר וולשטין, דוקטורנטית לתקשורת מומחית לרשתות חברתיות
קרדיט לאיור: מאיה ברק
