"שהכה גוים רבים, והרג מלכים עצומים" (תהילים קלה, י). מדוע ביחס לגויים נאמר "הכה", ואילו ביחס למלכים נאמר "הרג"? מדוע דרך הלחימה בעמים שונה מהלחימה במנהיגיהם? מדוע בכלל להכות או להרוג, ולא לנסות ליישב את הסכסוך בדרכים אחרות ולהימנע ממלחמה? כך הסביר הראי"ה קוק (עולת ראיה, ב, עמ' פב-פג) את הפסוק:
כשהרוח החשוך הפורה ראש של הזדון הטומאה והרשעות מתכנס אל תוך הלב של המונים גדולים, הרי הוא מחולל נוראות להפסיק את החדירה של אור הקדושה האלוקית והאצילות של טהר הנשמה האנושית, שהיא מביאה את האושר הנצחי, שהוא יסוד תיקון בעולם באמת. וכל זמן שמספר של אנשים אחוזי רוח העוְעים הם מאוגדים ביחד בתור גוי בעל תרבות מיוחדת שהיא בנויה על אותו היסוד של הזוהמא הרשעתית, הרי הם נעשים קיר ברזל להפסיק את האורה העליונה ולהחזיק על ידי זה את העולם במחשכים.
טומאה ורשעות מהוות מחיצה בין העולם לבין אותו שפע אלוקי היורד ממרום ומעניק לו תוכן חיובי ורוחני. ההתאגדות של אומה או של קבוצה על בסיס של רוע ורשע, מונעת מהעולם להתקדם ומלהתפתח הן מבחינה פיזית-חומרית והן מבחינה רוחנית. כשאין ברֵרה, וכשיש צורך לבער ולכלות את הרשעה מהארץ, או אז אנו נאלצים להשתמש באמצעים כוחניים, ולצאת ולהילחם. כך ממשיך שם הראי"ה קוק:
ובשביל כך יד ה' יוצר האורים היא נטויה להכות את הגוים הרבים. אע"פ שאין אלה ההמונים כולם כלים ונאבדים, ורבים מהם ממשיכים את חייהם גם אחרי שהוכו הגויים בתור כח מאוגד, אבל כבר נחלשה ע"י הכאה זו אותה החציצה העבה של הרוח המלא רשע, בהיותו נשען על אגד חזק של גוים רבים.
אמנם המלכים, אלה האישים היחידים כבירי כח הרשע עמודי הטומאה ואוצרי המחשכים מפיצי הזדון ומחזיקי העול, הם באישיותם הפרטית הגאיונה, יכולים הם להשיב את גלגל העולם אחרונית ולהחשיך את הזוהר… להם אין תקנה אלא הריגה, מחית השם, ואיבוד מן העולם.
עמים שלמים או קבוצות גדולות המונעים וחיים מתוך רשע ואכזריות לא ניתן לחסל ולשרש. אך צריך להילחם ולהכות בם, ובכך להקהות ולהחליש את כוחם. אמנם, יישארו עוד בודדים שינסו להמשיך בדרך זו, אך הם יהיו חלשים יותר והשפעתם וכוחם יפחתו. אולם המנהיגים המובילים את התפיסה הזאת, אלו שמשלהבים ומסיתים את ההמון לנהוג באותם חיי רשעות ואכזריות, ומבטיחים להם שכר על פעולותיהם השליליות וההרסניות לעולם, להם אין תקנה אלא להרגם באופן ממוקד, גם אם הם עומדים בראש פירמידה דתית או שלטונית. העולם כולו יצא נשכר מכך שאותם רשעים לא יפריעו לקידומו ולשכלולו של העולם הן מבחינה פיזית הן מבחינה רוחנית.
יש מי שרואה בחיסול ראשי הטרור אכזריות נגדית, ירידה לאותן נורמות התנהגות שלהם. אך אין זה כך. המטרה היא לא הרג לשם הרג, או לשם כוחנות והשגת מטרות חומריות, אלא לשם תיקון העולם, לשם המשך החיים הנורמליים של החברה האנושית המתוקנת והבריאה. זה יהיה אכזרי יותר, אם לא נטפל ונסלק את הטרור.
כך הסביר הראי"ה קוק (מאמרי הראיה, עמ' 508) את המסופר בתנ"ך על מקרים בהם עם ישראל התאכזר מאד עם אויביו:
למה התייחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות שלנו, כמו שלא נוכל לצייר כמה רע ונתעב היה לולא ההארה הטהורה של אור ה' ודרכיו אשר הארנו עליו במהלכנו ההיסתורי.
כשם שלא ניתן לראות כיצד העולם היה קיים לולי עם ישראל והשפעת התורה על האנושות, כך לא ניתן לתפוס מה היה קורה לוּ עם ישראל לא היה נוהג במידת האכזריות לעתים, כשהיה הדבר נצרך, כלפי אותן אומות שהפריעו לקידומו הרוחני והתפתחותו הפיזית של העולם. אם אותם מנהיגי טרור יוכלו להמשיך בפעילותם, אזי יהיה רק יותר גרוע. ולכן אין בררה אלא: "והרג מלכים עצומים".
עם ישראל איננו צמא למלחמות. אין אנו מרגישים צורך להוכיח את כוחנו בנצחונות בשדה הקרב. ייעודנו הוא לתקן עולם במלכות שדי, לקדם את העולם מבחינה רוחנית וערכית ולהציב בפני אומות העולם נורמות של מידות טובות, יושר והגינות. התחברות של עמים או של קבוצות אחרות, שכל מטרתם וייעודם הם רשע ואכזריות כלפי עם ישראל, ובמיוחד בארץ ישראל, מביאה את העולם כולו לסגת אחור. גם המתוקנות שבאומות העולם, אילו שעוסקות בפיתוח ובשכלול חיובי של הצדדים החומריים שבו (טכנולוגיה, תעשייה, מדע וכד') – "חכמה בגוים תאמין" – סובלות בשנים האחרונות מהטרור בממדים גדולים, מאותם אנשים המונעים מכוח תפיסה דתית כביכול, המעניקה להם ב"גן העדן" שלהם הנאות בהמיות וחומריות ברמה הרדודה והנמוכה ביותר. העולם הרחב משקיע כיום משאבים אדירים בלוחמה בטרור, על חשבון ניצול הכוחות הללו לעשייה ויצירה חיובית.
ב. התנהגות מוסרית בעת מלחמה
מלחמה בכלל, ומלחמה נגד טרור בפרט, יכולה לגרום ללוחמים נזקים רוחניים ומוסריים. מלחמה במהותה היא הרס וחורבן, הרג ושכול, היא חשיפה לרובד היותר נמוך שבנפשו של האדם, ואנו מצֻוים שמחננו יהיה קדוש. כך הסביר זאת הרמב"ם במורה הנבוכים ג, מא (מהדורת הרב יוסף קאפח):
שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה', ושאינו כמחנות הגוים להפסד ולעבירות והַזיק זולתם וקחת ממונם לא לדבר אחר, אבל כוונתנו אנחנו הישיר בני אדם לעבודת השם וסדר ענייניהם.
התביעה "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו), היא ביטוי לכך שמחנה ישראל, צבא ישראל, שואף לקודש. התורה גם מזהירה אותנו להישמר במהלכה של המלחמה שלא להידרדר מבחינה רוחנית וערכית, ולשמור על צלם אלוקים שבנו, למרות הקושי שבדבר. "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י). כך הסביר הרמב"ן (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת הלאוין יא):
וענין המצוה הזאת שנמנענו במחנה מן העבירות האלה הגורמות סילוק השכינה, והזהירנו יתברך בלאו הזה שלא יגרום סילוק שכינתו מעלינו במחנה, שיהיה העובר בהן מפיל ישראל בחרב ומחלל את השם ומייקר עבודה זרה שלהם בעיני האויבים.
האיסור הוא לכרות ולהשמיד סתם, ללא מטרה אמיתית ומוגדרת, רק כדי להציק לאויבים – את זאת אוסרת התורה בלאו ועשה. מלחמה היא פרק זמן בו אפילו אנשים שבחיי היום יום מתנהגים בצורה הגונה ונאותה, עלולים להיסחף באווירת המלחמה ולרדת ברמתם הרוחנית. לכן באה אזהרה מיוחדת: "ונשמרת מכל דבר רע". צריך לעשות את כל מה שצריך למיגור אויבי ישראל, אך רק את מה שצריך. הקוד האתי של חיילי ישראל הוא קוד של קידוש השם. התנהגות ערכית ומוסרית ברמה הגבוהה ביותר.
הרב יהודה זולדן, מפקח מרכזי להוראת תלמוד ותושבע"פ בחמ"ד; מרבני צהר
