א.
בעת כתיבת שורות אלו כל מילה עשויה להיות נכונה רק לשעה זו. שינוי עשוי לבוא בכל עת ובכל שעה, וכולנו מקווים שרק במידת הרחמים ורק לטובה.
אזכיר שתי תובנות אישיות ממלחמת יום הכיפורים. האחת: כיחידת שריון ברמת הגולן הופתענו מטילי ה'סאגר' שתקפו אותנו. מעולם לא שמענו לפני כן על טילים המתבייתים על המטרה, ורודפים אחריה גם כשהמטרה משנה מקום. איש מעולם לא הכין אותנו לכך. השעות הראשונות והנפגעים הראשונים מטילי הסאגר נראו לנו כקץ העולם. חלפו יומיים ופיתחנו תרגולות מתאימות. למדנו להסתער על הטילים ואיך לעשות זאת, והבעיה הפכה לבת פיתרון. הטייסים זוכרים זאת מטלי ה'סאם 7'. לא היה להם פיתרון, ומטוסינו נפלו בזה אחר זה. בשלב הבא למדו להתמודד עמם, ובעזרת ה' ניצחנו.
התובנה השנייה: אני זוכר את היום הרביעי למלחמה, יום ג' בשבוע. היינו מותשים עד מוות מלוחמה בלתי פוסקת של יום, לילה וחוזר חלילה, הרוגים ופצועים רבים, ושום אופק בהיר ומאיר לא נשקף לנו. ואז לפתע הודיעו התצפיות, שהטנקים הסורים מתקפלים ונסוגים. רפול בישר ברשת על הניצחון. עוד עבודה רבה הייתה לפנינו במשך ימים ארוכים, אך ידענו שהאויב נשבר ואנו בדרך הארוכה להצלת המדינה ולניצחון על האויב. האופק השחור הפך באחת לעמוד השחר, ואחריו להנץ החמה. יכולנו לומר באותה ברכה 'בעל מלחמות' ולחתום ב'יוצר המאורות'.
נראה, שצה"ל הופתע במלחמה זו. הוא עומד בפני ארבעה אתגרים שכנראה שום צבא לא עמד בפניהם בעוצמה כזו עד היום: א. המנהרות הרבות מספור. זוהי תופעה יחסית חדשה בשדה המערכה. ב. פלוגות המוות הרבות המוכנות לכל פעולת התאבדות. היכרנו מתאבדים, אך לא בכמות וריכוז כזה. ג. הנכונות של האויב להתחבא ללא מצמוץ וללא מצפון אחרי גבם של ילדים ונשים, בתוך אמבולנסים, בבתי ספר ובבתי חולים. ד. הצורך לנהל מלחמה כל מצלמות פתוחות, המשדרות לכל העולם, והועלם אוהב את החמאס יותר מאשר אותנו. היו דברים כאלו בעבר וגם בשדות מלחמה אחרים, אך בשום מקום לא בריכוז כזה. ריכוז האתגרים קשה, וגורם לצערנו לנפגעים רבים.,
אך צה"ל הוא צבא חזק, חדור אמונה בכל מובניה, אמונה בה' ואמונה בצדקת דרכו ובחיוניותה והוא מתגלה כאן ברגעיו היפים מאז ומעולם. הוא טהור כצבאו של יהודה המקבי. הוא ילמד תוך זמן קצר להתמודד עם האתגרים ולהיערך להם, והתוצאות יורגשו במערכה. אנו נגיע לרגע שהאויב יישבר ויאבד את כוח עמידתו ולחימתו. או אז תשתנה התמונה, וגם אם הדרך תהיה עדיין ארוכה, עמוד השחר עוד יאיר לנו כדרך שהאיר לרבי חייא ולרבי שמעון בן חלפתא.
מבחננו כרגע הוא לא להישבר, ולהמתין שהאויב יישבר לפנינו. מצבו רע משלנו מכל בחינה. הדרך הנכונה להגיע לכך היא להרבות בעשיית הטוב, לסייע ככל שנוכל ליישובי הדרום, לנפגעים כלכלית, למשפחות שבניהן בחזית או לאלו שבניהן נפגעו בעוונותינו, להקרין כוח ועוצמה בכל מכתב (אלקטרוני) שאנו שולחים, בכל מילה שאנו אומרים בטלפון. במלחמת ששת הימים שודרו שירי מלחמה כדי להרים את רוח העורף. היום הם יצאו מן האופנה, ומכתבים אלקטרוניים מחליפים אותם, ובידינו לעשות בכך הרבה. העשייה החיובית לסייע כמו בומרנג גם לנו להתחזק ולחזק. צבא היודע שיש לו עורף חזק לוחם בנחישות רבה יותר, שובר את האויב ביעילות גדולה יותר.
כל זה הוא גם עבודת ה' גדולה, שהרי מה מצווה גדולה יותר יש היום, ומה נחת רוח גדולה יותר יש לפניו יתברך, מיהודים המחזקים את עמם בעת קשה?! ואם אספני מצוות אנו, זוהי הזדמנות גדולה, שכולנו מקווים שהיא הזדמנות בלתי חוזרת.
ב.
הירצחם של שלושת הנערים, גיל עד, אייל ונפתלי הי"ד נראה לנו לרגע קט כאירוע- אסון מנותק, שאינו חובר לשום דבר המוכר לנו. היום אנו רואים בו בבירור את תחילת מלחמת 'צוק איתן', מלחמה קשה ומרה. עוד בימי מבצע 'שובו אחים' פתח האויב בהפגזת רקטות על אזורים שונים בארץ, וכליאת מחבלים משוחררים מחדש בעקבות החטיפה הביאה אותו להכרזת המלחמה הנוכחית.
עתה אנו יודעים שללא החטיפה, מלחמה זו הייתה נפתחת בעוד ימים ספורים, שבועות או חודשים בעת שמחבלי החמאס, חמושים היטב ומחופשים לחיילי צה"ל היו מגיחים ממספר מנהרות אל תוך יישובי עוטף עזה, ומבצעים חלילה הרג המוני במספר נקודות בבת אחת. או אז צה"ל היה נכנס למלחמה מיידית בלא שהכין עצמו לקראת כיאות. מצבנו אז היה עלול להיות רע יותר. במידת הדין המתוחה עלינו היום על פני השטח, ניתן לראות מנהרות רחמים רבות, רחבות וארוכות. נזכור, שביום הראשון למלחמת יום הכיפורים לבדו היו בשתי החזיתות למעלה משש מאות הרוגים. ואז היינו עם קטן יותר.
חסדי ה' רבים עמנו בימים אלו. האם ניתן לנתק אותם ממצבו הרוחני של העם? מסתבר מאוד שלא ניתן לנתק.
מבצע שובו אחים החל בקידוש השם גדול מאוד, ואין לך מצווה גדולה מזו. בתקופה שלפני החטיפה חווינו אירועים לא מעטים של חילול השם, החל מכישלונם של מי שמוחזקים כאנשי תורה בענייני ממונות פליליים ואחרים, המשך בהתנהגויות של חילול השם של נערים פראים באוהל- מוצב ביצהר ובמקרים אחרים, המשך במריבה קולנית וצורמת בתוך ציבור שומרי המצוות בדבר חוק הגיוס ודברים אחרים, המשך במצעד הגאווה הגדול בעולם בעיר העברית הראשונה ועוד ועוד. אך גדול קידוש השם מחילול השם (ירושלמי קידושין ד' הלכה א). משפחות החטופים קידשו שם שמים בעוצמה שלא חווינו מאז רס"ן רועי קליין הי"ד. עצם המבצע הצהל"י והשקעת כל הכוח וכל האהבה מצד צה"ל וחייליו בניסיון למצוא את החטופים או את גוויותיה
ם. נוסיף לכך את התפילות הרבות של יהודים חרדים, שומרי מצוות ציונים וחילונים יחדיו. כל זה נעשה בעוצמה שאין לה אח ורע בכל העולם. הייתי בעת הלוויות בניו יורק וראיתי סולידריות שאין לה אח ורע של יהודים מכל המגזרים, שעמדו יחד והתפללו לפני ה'. לעולם כולו נודע ש'מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ניתן להיות סמוך ובטוח, ששם נחפרו מנהרות הרחמים במידת הדין המתוחה עלינו בימים קשים אלו.
אם כנים דברינו, הרי עוד רבה העבודה לפנינו מלבד בחיזוק עם ה' ולוחמיו גם בהרביית קידוש השם בימים אלו בכל דרך אפשרית, והדרכים לכך רבות.
אין לי ספק שעם כל הצער הגדול על הלוחמים היקרים הנופלים במערכה, אנו נצא ממנה מחוזקים לעולם טוב יותר, בהיר יותר.
בעת כתיבת שורות אלו כל מילה עשויה להיות נכונה רק לשעה זו. שינוי עשוי לבוא בכל עת ובכל שעה, וכולנו מקווים שרק במידת הרחמים ורק לטובה.
הרב יעקב מדן- מראשי ישיבת ההסדר הר עציון שבאלון שבות, וחבר מועצת רבני צהר
