הימים האלה ימי מלחמה וגבורה הם.
ימים של צדק ושל משפט.
ימים של כאב עצור ונשיכת שפתיים.
אמונה עמוקה וגאווה גדולה.
גבורת הכאב וגבורת הקרב.
בימים רגילים כולם "גיבורים" כולם חכמים וכולם יודעים בדיוק ובתקיפות מה יש לעשות בלי להתחשב באף אחד אחר. אבל כאשר נפתחת מערכה אז קמים וניצבים לפנינו אתגרים אחרים. קשיי הלחימה, פערי הציפיות, הגבורות וההצלחות מתנהלים לעיתים בקצב אחר מזה המצופה ומחייבים גיוס כוחות נוספים. כרבנים ואנשי רוח עלינו להתמקד בתחום אחריותנו ובנושאים עליהם אנו מופקדים ביתר שאת וביתר עוז.
בימים אמתיים של מבחן כולם צריכים לקבל עליהם עול מלכות שמיים זה מזה ולתת באהבה רשות זה לזה. בימים כאלה החשיבות של ההערכה ההדדית והכרת ערך כל אחד ואחד מישראל גוברת על הכל.
מדוע יש לקבל עול מלכות זה מזה? הרי עול מלכות שמיים מקבל כל אחד בעצמו מול אלוהיו? ומדוע בעצם יש לתת רשות באהבה זה לזה?
בשעת מלחמה כאשר יש קול ענות גבורה וקול ענות חלושה יש לכבד מאד זה את זה ולהעצים את ההערכה זה לזה. ללמוד זה מזה ולאהוב זה את זה. רק מתוך ההכרה הזאת אפשר לומר יחד בהמשך "שמע ישראל". זה מזה עם כל ההבדלים ביננו, זה לזה למרות השוני ובגלל השוני.
כאשר מח"ט גבעתי, ה' ישמרהו עם כל חיילי ישראל, קורא לכל חייליו לומר יחד "שמע ישראל" זה מבוסס על האהבה הגדולה ועל ההערכה העצומה שיש בו לכל אחד ואחד מהם על מה שהוא ועל היותו חלק מן החטיבה. כך בנויות גם הברכות שלפני קריאת שמע הקרויות "קדושת יוצר" אשר בונות את התשתית לאמירת "שמע ישראל".
כמו חטיבת גולני וכל החטיבות הצבאיות כך גם החטיבה האזרחית צריכה להיות צוק איתן. "משכיל לאיתן האזרחי" (תהלים פט'). כולנו חטיבה לוחמת אחת. צבאית ואזרחית גם יחד.
"אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר 'שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחד' ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' " (ברכות ו').
אנו מבינים עתה כי אין כאן שני צדדים או שני קטבים. האמת היא שאין ישראל יכולים לומר "שמע ישראל" אם הם אינם מקדימים לכך את ההכרה שהם "גוי אחד בארץ". ואין הקב"ה יכול לומר "ומי כעמך ישראל" אם ישראל אינם אומרים יחד מתוך אהבה "שמע ישראל". ועל כן הברכה המקדימה את 'שמע ישראל' פותחת באהבת עולם ובאהבה רבה לישראל וחותמת "באהבה". ורק מתוך כך "ואהבת".
כך לימדו אותנו השבועות האחרונים. מתוך "שובו אחים" באהבה ובאחווה הגענו להיות "צוק איתן". ומתוך היותנו "צוק איתן" אנו מתפללים באהבה ל"שובו אחים". ואותם היחידים הנופלים במלחמה ואותן המשפחות הן עטופות באהבת אחים שאין כמותה, ואותה האהבה מבדילה אותנו מכל העמים. כמו באהבת האחים בנינו וגיבורינו כך בהתנהלות המלחמה מתוך אחריות וזהירות אנו מבינים "כי מי כעמך ישראל".
הערבות ההדדית הבאה לידי ביטוי במלחמה היא עיקר החוסן ויכולת הגבורה. להתגבר על המוות ועל הפחד, להתגבר על שברון הלב ולהתגבר על אויבנו.
קשה למצוא ואולי מעולם לא היתה ערבות הדדית כל כך אמתית כמו בימים האלה. רצונם העז של החיילים להילחם עד מסירות נפשם בעד עמם ובעד ארצם, ללא ציווי וללא הכרח, הוא יחיד ומיוחד. חתירתם של מפקדים ולוחמים להימצא בתוך הסכנה למען כולנו היא אחת ויחידה.
"ומי כעמך ישראל"- מהוד השרון לנהריה, מירושלים לאבטליון, מחולון למירב ומכל ישוב ומכל קהילה בחברה הישראלית. כולם יחד באהבה.
לתמיהת יוסף עונה יהודה: "ואם תאמר למה אני נכנס לתגר הזה יותר משאר אחי? כי עבדך ערב את הנער מעם אבי" – אנו תמיד מעלים על נס את גבורת יהודה ואת ערבותו בעד אחיו. מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שערב את אחיו. והנה כיום כל אחד מן החיילים נעשה כיהודה. כל הבנים הפכו להיות בני יהודה. כל אחד ערב בעד כל אחיו מעם אביו שבשמיים ואביו שבארץ.
לכל זמן ועת לכל חפץ. זה הזמן ואלה העתים עליהם דיבר שלמה: "עת להרוג, עת לפרוץ, עת לבכות, עת לחבוק, עת לבקש, עת לשמור, עת לחשות, עת לאהב, עת מלחמה". ורק לאחר ביצוע המשימות האלה בעזרת השם בשמירתו ובעוזו יגיעו גם… "עת לדבר ועת שלום".
הרב אבי גיסר-רב היישוב עפרה וחבר מועצת רבני צהר
