פרשת פנחס עוסקת רובה ככולה בהערכות לכניסה לארץ ישראל בכלל, ובסוגיית חלוקת הקרקעות בארץ ישראל בפרט. תקופת הזמן הזו היתה ייחודית במינה מכיוון שזו היא אחת הפעמים המועטות אם לא היחידה בהיסטוריה האנושית, שעם שלם נכנס ברגע אחד לארץ, וצריך לחלק את כל עתודות הקרקע המצויות בה בין שבטיו ומשפחותיו. עבור בני דור באי הארץ אלה היו בודאי רגעים מרגשים, רגעים להם חיכו 40 שנה מאז יציאת מצרים; רגעים להם לא זכו אבותיהם שחטאו בחטא המרגלים ולא זכו להיכנס לארץ. אך עבורנו יש כאן צהר להתבוננות על שיטת החלוקה של מחוזות הארץ ועל הערכים, השיקולים והלבטים שליוו אותה.
על חלק מהשקולים הערכיים עליהם ניתן לעמוד נעוצים בסתירות מרתקות בין פסוקים המופיעים זה לצד זה: "לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת: לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ: אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ: עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט"
נציין שתי סתירות מרכזיות: האחת קשורה בקהל היעד של חלוקת הנחלות. "לאלה תחלק הארץ" המילה 'אלה' מתייחסת למפקד שהסתיים זה עתה, ובו נמנו המשפחות שצפויות היו להיכנס לארץ. מאידך, אומרת התורה שהחלוקה צריכה להיות ע"פ 'שמות מטות אבותם'. הסתירה השנייה קשורה לשיטת החלוקה – שמצד אחד אמורה להיות על פי מפתח כמותי – 'לרב תרבה נחלתו, ולמעט תמעיט נחלתו איש לפי פקדיו יתן נחלתו', אך מצד שני כתוב ש 'בגורל יחלק את הארץ'.
חכמי התלמוד שחשו בסתירות אלה הציעו מספר פתרונות, אך אנו נתמקד בדעתו של רבי יאשיה המובאת בסוגיה במסכת בבא בתרא קיז ע"א. רבי יאשיה מציע ביחס לסתירה הראשונה משפט מפתח: "משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם – חיים יורשים מתים, וכאן מתים יורשים חיין". על מנת להבין קביעה זו יש להתבונן במשמעות של חלוקת הארץ.
לפני יציאת מצרים מסר הקב"ה למשה ארבע לשונות הגאולה – והוצאתי; והצלתי; וגאלתי; ולקחתי, אך צירף אליהן לשון חמישית – והבאתי. מטרת יציאת מצרים לא היתה רק גאולתם של עבדים מעבדותם, וגם לא רק יצירת של עם עובד א-לוהים מאותם עבדים. תכליתה של יציאת מצרים היתה ירושת הארץ ומימוש ברית בין הבתרים, אותה כרת הקב"ה עם אברהם אבינו – "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'". אלא שמשנכשלו בני ישראל בחטא המרגלים וסירבו להיכנס לארץ ובכך ביטלו למעשה את המשמעות של יציאת מצרים, נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, ובמקומם יכנס לארץ דור הבנים.
שינוי זה היה משמעותי מאד ביחס למגמה הראשונית של יציאת מצרים אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב, ואכן במשך 40 שנות נדודים החלך דור ההורים לעולמו, ובמקומו קם דור חדש, דור הבנים. אלא שעתה משבא דור הבנים להיכנס לארץ, הוא מגשים למעשה את התפקיד ההסטורי של דור יוצאי מצרים,
דור ההורים, וכביכול נכנס לנעליהם. משכך, קובעת התורה שחלוקת הארץ תיעשה באופן שמתייחס לשני הדורות ולא רק לדור שנכנס בפועל לארץ באופן הבא:
"אמר רבי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני אחין כהנים שהיו בעיר אחת, לאחד יש לו בן אחד, ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן, זה שיש לו בן אחד – נוטל חלק אחד, וזה שיש לו שני בנים – נוטל שני חלקים, ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה." שיטת החלוקה הזו יוצרת עיוות מסויים שכן בפועל יקבלו שניהם חלק שווה אע"פ שמספר הנפשות בכל בית אב שונה, אך זהו הכרח הנובע מהרצון 'לשתף' את דור יוצאי מצרים עם דור באי הארץ בנחלה.
יתכן שאת חוסר השויוניות ניתן לתרץ בכך שבכל מקרה גם אם דור באי הארץ היה מחלק את הארץ בינו לבין עצמו באופן שיויוני לחלוטין, הבעיה היתה נוצרת בדור הבא שכן אותה נחלה תתפצל במשפחה אחת למספר ילדים מסוים ובמשפחה אחרת למספר ילדים אחר, כך שגם אם נקודת ההתחלה תהיה שויונית בפועל, כמעט הכרחי שיווצרו בעיות בהמשך הדורות. גודמה נאה לכך ניתן למצא בהרבה משקים חקלאיים שעם הקמתם לפני שנות דור חולקה אדמת המושב בשווה בין דור המייסדים אל משהיה צורך להעביר את הנחלות לדור הבנים היו נחלות שהתפצלו עד כדי חוסר כדאיות כלכלית וכתוצאה מכך נוצר צורך לקבוע ולבחור ב'בן ממשיך'.
הסתירה השנייה ביחס לשיטת החלוקה נובעת גם היא מפער מובנה שקיים בין הרצון לחלק את הארץ בשווה בין השבטים שהרי כל השבטים יורשים את הארץ מכחה של ההבטחה שהבטיח הקב"ה את הארץ לאבות, וממילא יד כולם שווה בה. אלא שלעומת הרצון והאידאל לא ניתן להתעלם מכמה וכמה שיקולים מעשיים כגון: הפער הכמותי בין השבטים שמחייב גם פער במספר הנחלות שיקבל כל שבט ושבט; הפער הכלכלי בין אזורי מרכז ופריפריה ושוויה של אדמה חקלאית מול אדמת טרשים או אדמה מדברית; צרכים הנובעים מאופי תעסוקתי שונה – עבור בני זבולון שהתמחו במסחר, חלקת אדמה שעל יד חוף הים ונתיבי המסחר והתחבורה שווה לען ערוך יותר מאשר אדמת עמק פורייה. כך גם יעדיפו בני שבט ראובן וגד אדמות מרעה שאינן חקלאיות. אך לעומתם יעדיפו בני השבטים החקלאיים אדמות פוריות באזורי גידול מתאימים.
הפתרון שנמצא למעשה היה שילוב בין הכרת הצרכים המגוונים לבין גורל אלהי שמבטא את העובדה שלא מדובר על חלוקה סתמית של אדמות אלא על חלוקה של ארץ הקדש, ארץ האבות. הגמרא מנסחת את הדברים באופן הציורי הבא: "אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאין בגליל. ולא נתחלקה אלא בגורל, שנאמר: אך בגורל; ולא נתחלקה אלא באורים ותומים, שנאמר: על פי הגורל, הא כיצד? אלעזר מלובש אורים ותומים ויהושע וכל ישראל עומדים לפניו, וקלפי של שבטים וקלפי של תחומין מונחין לפניו, והיה מכוין ברוח הקדש ואומר: זבולן עולה – תחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו זבולן, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום עכו; וחוזר ומכוין ברוח הקדש ואומר: נפתלי עולה ותחום גינוסר עולה עמו, טרף בקלפי של שבטים ועלה בידו נפתלי, טרף בקלפי של תחומין ועלה בידו תחום גינוסר, וכן כל שבט ושבט." החלוקה היתה רציונלית על פי מיטב השקולים והצרכים, אך אלו קבלו את הגושפנקה האלוהית בעזרת הגורל! בימינו אין הנחיה א-לוהית שיכולה לאשש החלטות אנושיות שחייבות להעשות על בסיס רציונלי, אך מפרשה זו אנו למדים שאנו רשאים ואף חייבים לשלב שקולים ערכיים בתוך שיקולי הדעת שמנחים אותנו בסוגיות כלכליות וחברתיות.
אחת הסוגיות המוכרות בהקשר זה היא דרישתן של בנות צלפחד שלא לגרוע את אביהן מנחלתו. דהיינו הלכות ירושה שקבעו שרק זכרים יורשים, הותירה למעשה דמויות כמו צלפחד
הרב ד"ר יהודה אלטשולר מרבני צהר, ר"מ במכון הגבוה לתורה, אונ' בר אילן
