פרשת השבוע שלנו נפתחת בציווי ה' לאהרן על העלאת הנרות במנורה.
ידועים ומוכרים לנו דברי רש"י שעמד על סמיכות הפרשיות בין פרשה זו לפרשת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שבסוף פרשת נשא:
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר ח', ב')
מדוע חלשה דעתו של אהרן מכך שלא השתתף בחנוכת הנשיאים את המזבח? מי מנע ממנו להשתתף בחנוכה זו?
נראה שמלכתחילה לא רצה אהרן להשתתף בקרבנות הנשיאים מכיוון שהדבר היה בניגוד לדין. ההלכה היא שאין להקטיר קטורת יחיד על המזבח החיצון, ואע"פ כן עשו זאת הנשיאים. כך למדנו מפירושו של רש"י לשיר השירים:
"אכלתי יערי עם דבשי – ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש את שאינו ראוי עם הראוי – קטרת נדבה וכן שעירי חטאת שהקריבו הנשיאים ואין חטאת קריבת נדבה ואני קבלתים בו ביום" (רש"י שיר השירים ה', א')
הנשיאים הביאו את קרבנותיהם מתוך התלהבות, ואכן משה לא ידע כלל אם מותר לקבל מהם את הקרבנות שהובאו בניגוד לדין – "שלא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי המקום" (רש"י במדבר ז', ג').
לאחר שראה אהרן שקרבנות הנשיאים רצויים ומקובלים לפני ה', הצטער שלא השתתף עימם ולכן חלשה דעתו. בתגובה לכך הוא זוכה לנחמה גדולה – "שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
הרמב"ן בתחילת הפרשה עומד על כך שהדלקת הנרות במנורה גדולה מהקרבת הקרבנות בעיקר בגלל נצחיותה. הקרבנות נוהגים רק בזמן שהמקדש קיים, ואילו הדלקת הנרות היא נצחית. אמנם כשחרב המקדש ובטלה עבודת הקרבנות, בטלה גם הדלקת הנרות, אך "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותינו" (רמב"ן במדבר ח', ב').
בכל המהלך הזה אנו זוכים באמצעות דברי חז"ל והראשונים להבין מעט ממה שמתרחש במחשבות וברגשות של אבותינו. יש מי שעושה יותר באופן מובהק בכל הקשור למקדש וקודשיו – אהרן ובניו הכהנים. אין חולק על כך שעיקר עבודת המשכן והמקדש מוטלת עליהם. יחד עם זאת, הם מצטערים עד כדי כך ש"חלשה דעתם" מכך שהם נפקדים מאחד מרגעי השיא וההתלהבות – חנוכת המזבח, ועל מנת "להפיס דעתם" הקב"ה מזכה אותם במצווה שהיא "גדולה" יותר, כלשונו של רש"י ו"נצחית" יותר, כלשונו של הרמב"ן.
צדק חברתי אין משמעותו שוויון מוחלט, חלוקה שווה מתמטית של המשאבים. העיקרון המנחה צריך להיות דאגה לחלוקת המשאבים הלאומיים על פי הצרכים השונים, ובלבד שהם אמיתיים.
מבחינת כמות שעות עבודה במשכן או כמות מצוות הקשורות לקרבנות ולמזבח, ברור שאהרן ובניו קיבלו הרבה יותר משאר בני ישראל, ואף על פי כן, הם זוכים למצווה נוספת שהיא מיוחדת ושונה מהמצוות הקשורות במזבח, בגלל צורך אמיתי. "חלשה דעתו". אהרן כנציג השבט שנבחר "לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (דברים יח', ה') זוכה לעצמו ולבניו במצווה זו בזכות ולא בחסד.
בהקשר זה, נקודה נוספת שניתן ללמוד מתחילת הפרשה היא לימוד מדרכיו של הקב"ה. אהרן חווה סוג של משבר. דעתו נחלשת. והקב"ה קשוב למצוקתו ולרחשי ליבו. הוא מנחם אותו – "שלך גדולה משלהם". הידיעה המתמדת ש"שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע" (מתוך תפילת "נשמת כל חי"), גם אם לא מדובר בעני ודל כפשוטם במובן של חסרי כסף ורכוש, אלא אדם שנמצא במצב נפשי של עוני – חסר לו משהו קיומי, הקב"ה מקשיב, שומע וממלא את חסרונו.
כמה עלינו ללמוד מכך. כמעט בכל רגע נתון מסתובבים בינינו אנשים במצוקה. לא תמיד המצוקה ניכרת על פניהם, מוחצנת וידועה לכל. ואע"פ כן, אם נשכיל לחדור את המעטה החיצוני ולגלות הקשבה, נוכל למלא חלק גדול מחסרונם ולכל הפחות להחזיר חיוך קל לפניהם – "אמר רבי יוחנן: טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר )בראשית מט, יב🙁 'ולבן שנים מחלב' – אל תקרי ולבן שנים אלא וליבון שיניים" (כתובות קיא, ב).
השלב הראשון בדרך לפתרון בעיות הצדק החברתי הוא הקשבה אמיתית, כנה ומלאה לרחשי ליבם של האנשים שסביבנו. מתוך הקשבה זו נזכה בע"ה גם להציע פתרונות מעשיים על מנת למלא את חסרונם.
הרב ניצן ברגר-ר"מ בישיבת אמי"ת כפר גנים, פתח -תקוה
