הפרשה עוסקת בחנוכת המשכן, במהלך חנוכת המשכן, הפרשה עוברת לדון בכמה נושאים שנראה לכאורה שאין שום קשר ביניהם: שבועת שווא, אשה סוטה, נזיר, ברכת כהנים ואז שוב חוזרת לעיסוק במשכן.
בשורות הבאות ננסה לעמוד על הקשר בין הדברים.
נפתח בשבועת השווא. "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בה'…", אדם שנשבע שבועת שווא הוא אדם המעדיף את טובתו על פני הקב"ה, זהו אדם הבוגד בקב"ה בפיו. נדמה שיש בבגידה זו כדי לרמז על הבאות.
לאחר שבועת השווא מופיעה פרשת אשה סוטה. אומרת הגמרא על הפסוק "כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות. מה הכוונה ברוח שטות? אפשר להסביר באופן הבא: אין אדם, איש או אשה, קם בבוקר ומחליט, היום אני הולך לבגוד באשתי או בבעלי. אין אדם קם בבוקר ומחליט היום אפרק את משפחתי, הכל מתחיל מ"רוח של שטות" . המחשבה – לי זה לא יקרה – זה רק צחקוק, זה רק פלרטוט, רק בית קפה וכו' ומכאן הדרך אל התהום , אל הבגידה, קצרה ביותר. ואח"כ האדם מתייסר, מה עוללתי לאשתי, לילדי, לביתי, לאלוהי, להורי וכו'. מניין הכל מתחיל? מרוח של שטות.
אומרת הגמרא בסנהדרין (קז): שחטאו דוד עם בת שבע נבע מיהירותו, ונכונותו להעמיד עצמו בנסיון מתוך אמונה ש-"לי זה לא יקרה" .
מסופר בירושלמי שהאשה הסוטה צריכה לשתות מים ואפר בשביל להזכיר לה את מה שמבואר בפרקי אבות: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת – מטיפה סרוחה כנגד המים, ולאן אתה הולך – למקום עפר כנגד האפר.
רוצה לומר, האשה הייתה יכולה להינצל מהחטא לו רק הייתה מעט פחות יהירה, פחות גאווה. אם היתה זוכרת את ה-"מאין" , את העובדה שהאדם הוא מועד לעולם, שתמיד ניתן להכשל, ש'לעולם אל יאמין אדם בעצמו עד יום מותו'. זהו שורש המנאפים. זוהי רוח השטות.
לאחר האשה הסוטה מופיע הנזיר. חז"ל אמרו דברים חמורים כלפי הנזיר. על הנזיר להביא קרבן לחטאת על "שציער עצמו מן היין" וכן "לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים". מה פשעו של הנזיר? נדמה שהנזיר דומה לאשה הסוטה, זוהי אותה הגברת בשינוי האדרת. הנזיר מחזיק מעצמו, הוא גוזר, הוא מחליט, כפי שאנשים רגילים לומר "אני החלטתי מרגע זה ואילך", "הגעתי למסקנה ש..", "גמרתי בדעתי שמהיום והלאה". מניין הבטחון? היכן הצניעות? היכן הענווה? נסה לעמוד בתרי"ג מצוות לפני שאתה כבר מוסיף דברים חדשים.
לאחר שבועת השווא, האשה הסוטה והנזיר, מגיעה ברכת הכהנים. לכאורה לפנינו ברכה, דיבור מועיל של אדם, כהן. נשאלת שאלה, האם כהן רשע העומד ברשעו רשאי לשאת את כפיו. התשובה לכך חיובית. הרמב"ם מבאר "ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה, שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הוא שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ברכת כהנים מלמדת אותנו שאל לנו להרהר ברעיון כי ישנו כוח או תועלת בדיבור של אדם, רשע או צדיק, ישנו רק אחד שמדבר, רק אחד שמברך והוא הקב"ה.
כל הסוגיות האמורות לעיל מזכירות רגע מרתק שמופיע בתפילת נעילה. בשעה שאנו כבר רחוקים מן המאכלים, אנו עוסקים בעיון תפילה ובבירור עצמי, ואז נופל האסימון. אנו אומרים : "מה אנו מה חיינו, .. מה גבורתנו. …הלא הגבורים כאין לפניך, אנשי השם כלא היו…כי כל מעשינו תהו וימי חיינו הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל". אז, כשלפתע האדם מפנים ומבין "מה אנו" אז מגיע המשפט המשמעותי ביותר, ההכרה: "….ותכירהו לעמוד לפניך". רק כעת ניתן להכיר ולעמוד לפני הקב"ה. מדוע דווקא כעת? אומרים חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו ככלי ריק. כשאדם מלא בעצמו אין מקום לשום דבר להכנס, אך רק כשהאדם מרוקן את עצמו- מעצמו אז יש מקום לתורה פנימה. כך גם בתפילת נעילה רק שהאדם מבין את העראיות שבו, רק כשהוא מוותר על היהירות, הגאווה, מרוקן את עצמו מעצמו, רק אז ניתן "להכיר" ולעמוד לפני הקב"ה, לקבל את הקב"ה לתוכו.
מכאן לפרשתנו, הפרשה עוסקת בחנוכת המשכן, הקב"ה רוצה לשכון בעמו ישראל, אך לשם כך צריך לעצור לרגע ולרוקן! לרוקן אותנו מעצמנו. אם זה אצל הנשבע שבועת שווא המעמיד את עצמו לפני הקב"ה, האישה הסוטה והאדם הבוגד – שמאמין, לי זה לא יקרה. הנזיר שבטוח בעצמו שהוא גוזר הוא מחליט, ברכת כהנים וההבנה שאין שום משמעות בדיבור של אדם .
ורק כעת כשרוקנו את עצמנו מעצמנו אפשר להתחיל לשמוע, אפשר להתחיל לקבל לתוכנו את הקב"ה, את השכינה, וכך אכן מסתיימת הפרשה בפסוק האחרון : "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" רק כעת ניתן לשמוע את הקול, ניתן לקבל את השכינה, הקב"ה יכול לשכון בתוכנו.
לסיכום, המסר של פרשת השבוע הוא שאם נחפוץ ונבקש שהתורה תשכון בתוכנו, שהשכינה תשרה בינינו אנו צריכים לעצור רגע ולרוקן, לפנות מעט מקום , לדבר קצת פחות, וכך נזכה להקשיב ולקבל הרבה יותר .
הרב חן שריג-מרבני צהר
