בפרשתנו אנו פוגשים במצוות השמיטה והיובל. שנת השמיטה שבה לכל אחד מאיתנו יש חלק שווה בארץ, כל בעל קרקע אינו מעבד את אדמתו ולא עושה מסחר בפירותיה, הוא אמור לאפשר לכל אחד מדיירי הארץ לאכול מפירותיה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". שנת היובל שבה חוזרות הקרקעות לבעליהן הראשונים, אם יש עבדים עבריים הם משתחררים. ניתנת ההזדמנות למי שירד מנכסיו להתחיל את הסיבוב החדש של חמישים השנים הבאות, מנקודת הפתיחה בה הוא מסוגל לגדל את תבואות הארץ ולהתפרנס מחדש.
התורה איפה בשני סבבים שונים – זה של כל שבע שנים וזה של כל חמישים שנה, נותנת לעניי העם את המקום להרים את ראשם מעלה – "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך". כל שבע שנים, בבחינת נשימה ארוכה של שנה, וכל חמישים שנה התחלה מחודשת. העשיר מכלכל את צעדיו ויודע מראש שאת הקרקע הוא קונה לפרק זמן מוגבל, וההשקעה בנכס צריכה להיות מתוך תובנה זאת.
למעשה שנת השמיטה דומה ליום השבת השבועי: "כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה', כך נאמר בשבת הארץ שבת לה'". יום המנוחה השבועי נועד לתת לנו מנוחה מעמל ידינו על מנת שביום השביעי נעסוק בעולם הרוח. ששת ימים אנו עושים מלאכתנו וביום השביעי שבת לה'. ושנת המנוחה נועדה לתת לארץ מנוחה משש שנות עבודתה ובשביעית "ושבתה הארץ שבת לה'". ופירותיה אינם כרכושו של איש אלא מיועדת לכולם בשווה. מלבד שמיטת הארץ השמיטה צופנת בתוכה גם מצווה אחרת "שמיטת הכספים" – "לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'" – הרב קוק הגדיר זאת כ"שנת שקט ושלווה באין נוגש ורודה".
בהגדירו את המשמעות הרוחנית של השמיטה על האומה הישראלית, כתב הרב קוק: "את אותה הפעולה שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת השמיטה על האומה בכללה. צורך מיוחד הוא לאומה זו, שהיצירה הא-להית נטועה בקרבה באופן בולט ונצחי, כי מזמן לזמן יגלה המאור הא-להי שבה בכל מלוא זוהרו, אשר לא ישביתוהו חיי החברה של חול עם העמל והדאגה….למען תוכל להתגלות בקרבה פנימה טהרת נשמתה בכללותה כמו-שהיא". העובדה שמניחים בצד לשנה את המרדף אחרי הכסף והקניינים, נותנת לעולם רוחני מלא להתפרץ החוצה מתוך נשמתנו. במשך שש שנות העמל הרכישה והקניין – הדאגה לאחר, לעני ולחברה תמיד עומדת כניגוד עניינים אל מול מרדף החיים היום יומי, שעסוק בכיבוש של עוד ועוד כסף וחומרנות. בשנת השמיטה מניחים את הניגוד הזה בצד ונותנים לטהרת הנשמה להתגלות במקומה הראוי לה.
שנת היובל היא בסוף שבע שמיטות, "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה …וקידשתם את שנת החמישים שנה… " לאחר שבע פעמים שהתעלינו מעלה מעלה בזיכוך חיינו על ידי שנות שמיטה – הו אז מגיעה אורה חדשה לעולם – אורה של שנת היובל. מעיין יום שמיני שמעל הטבע של הסיבוב השבועי, זוהי מתנה בפני עצמה. כאן כבר לא מדובר על מעגל חיים קטן, על שנת שבתון, על מחיקת חובות ואפשור של פרנסה לעניים. אלא מדובר על "חיי עולם" על שחרור הרכוש העבדים העבריים חוזרים להיות אדונים לעצמם – "וקידשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", והקרקעות חוזרות לבעליהן המקוריים – "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו". כאן ביובל העני נהיה "בעל הבית" בפני עצמו. לא עוד משועבד, אלא "אדוני הארץ". כאן העבד משתחרר ונזכר שהוא בן חורין מעבדות אנוש, ומשועבד רק לה' יתברך "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד", "כי לי בני ישראל עבדים…אני ה' א-להיכם". זהו שחרור מלא לחלוטין מקנייני האדם, המקום והזמן, זוהי התענגות על טוב ה' – החופשי מכל שיעבוד של מגבלות ועול אנושיים.
הרב איתן כהן, רב בית הכנסת המרכזי "ישורון" והקהילה הדתית לאומית בגדרה ומרבני צהר
