בפרשת קדושים מופיעות מצוות רבות הנוגעות לתחום החברתי. בתוכם נמצאת המצווה "ואהבת לרעך כמוך" שעליה אמר רבי עקיבא: "זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד). רבי עקיבא כנראה למד את מרכזיותה של מצווה זו מהלל הזקן שאמר לגר שביקש ממנו ללמוד את התורה כולה: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" זו היא כל התורה כולה, והשאר לך והמשך ללמוד (שבת לא). הלל אמר את הדברים בלשון שלילה, ואילו רבי עקיבא ביטא את הדברים בפן החיובי: "ואהבת לרעך כמוך".
היסוד של דברי הלל מצוי בצווי הקודם לצווי של ואהבת לרעך כמוך והוא המצווה שלא לקום ולא לנטור. אסור להשיב לחברו כגמולו הרע, אם יהודי ביקש מחברו להשאיל לו חפץ והלה סירב, ושהחבר מבקש ממנו גם הוא מסרב זו נקימה, ואם משאיל לו אבל מזכיר לו שהוא אינו מתנהג כמוהו זו נטירה (יומא כג). מצוות לא תעשה אלו הם היסוד לאמירתו של הלל, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הגר בתחילת דרכו הבין היטב הערך המוסרי הגבוה של הדרישה להתנהגות זו. הלל לא רצה לומר לו את הציווי לאהבת הרע, שהוא מדרגה גבוהה יותר, אהבה זו פעולה חיובית, ודרישה לאהבת רע "כמוך" היא מעלה נשגבה.
רבי עקיבא שהיה בן גרים, אחרי שכבר הפך להיות גדול בישראל, היה יכול לומר שבתוך עם ישראל יש להחדיר את ערך האהבה בין אדם לחברו. מעלה גבוהה זו תביא בעקבותיה זהירות בכל איסורי הלא תעשה בתורה כמו איסור נקימה ונטירה, האיסור לשנוא ועוד.
רבי עקיבא חי אחרי חורבן בית שני, והוא ידע שבית שני חרב על שנאת חנם, ולכן היה חשוב לו להנחיל לתלמידיו את מצוות ואהבת לרעך כמוך. ולמרות זאת דווקא תלמידיו לא נהגו כבוד זה בזה ומתו במגפה נוראה. רבי עקיבא רצה שאהבת הרעים תוביל לבנין הבית שחרב, אבל כנראה שעם ישראל עדיין לא היה ראוי, השנאה שהייתה בבית שני עדיין לא הצליחו להיגמל ממנה.
צדק חברתי בדרך כלל מושתת על מניעת עשיית עוול בין אדם לחברו, זו משימה חשובה מאד, היא הבסיס לקיום החברה, אבל אנו בעם ישראל לא מסתפקים בכך. אנו שואפים לאהבה בין רעים. אהבה היא חיבור. לכידות חברתית המושתת על מניעה עלולה להתפרק כיון שנעדרת ממנה אידיאה חיובית. החינוך לאהבת הזולת "כמוך" עשויה לייצור תשתית מוצקה של גיבוש חברתי.
רבי עקיבא אמר דבריו בתקופתו ולא זכה שהם התממשו במישור הלאומי הרחב, אבל זו נבואה שהוצרכה לדורות. דבריו מהדהדים בתקופתנו שזכינו לשוב לארצנו ולהתקבץ מארבע כנפות הארץ, אנו חייבים לחזק את אהבת הזולת כערך מרכזי. על פי האר"י הקדוש (הקדמה לשער הכוונות) נהגו לומר לפני התפילה מידי בוקר: "הֲרֵינִי מְקַבֵּל עָלַי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ, וַהֲרֵינִי אוהֵב כָּל אֶחָד מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּנַפְשִׁי וּמְאודִי"
אם משפט זה יהיה שגור על פינו נתחזק ונזכה לגאולה שלמה.
הרב בניהו ברונר הוא רבה של קריית אתא, נשיא ישיבת ההסדר בצפת ומרבני 'צהר'
