"אמר ריש לקיש. מאי דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע"
מימרא זו של ריש לקיש מצטרפת למאמרי חז"ל נוספים הנותנים לצרעת מימד אחר מתפיסתו הרגילה. בעוד שבעולם העתיק הצרעת הייתה מחלה ידועה, הרי שלפי מדרשים אלה הצרעת איננה תופעה טבעית או טומאה רגילה של הגוף, אלא היא עונש הבא על כך שהאדם דיבר לשון הרע.
בתורה עצמה אנו יכולים למצוא תקדים לכך שהצרעת באה בעקבות לשון הרע – במקרה של מרים הנביאה שהצטרעה בגלל שדברה לשון הרע על משה. אך דווקא בפרשת הנגעים שבפרשיות תזריע- מצורע איננו יכולים לראות באופן גלוי את הקשר בין הצרעת לחטא לשון הרע, ולכן הגמרא בערכין נאלצת להביא פסוק מספר תהילים בכדי לבסס את הקשר בין הצרעת לדיבור לשון הרע.
אולם אם נעיין יותר בעומק בפרשת נגעים נוכל לראות שהקשר בין נגע הצרעת לחטא של לשון הרע צף ועולה מהפוסקים עצמם:
"והַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:"
מפסוקים אלה, המתארים את ימי ההרחקה של המצורע. אנו לומדים שהמצורע, בניגוד לכל שאר הטמאים, איננו רשאי להימצא אפילו במחנה ישראל. אולם מעבר ללימוד ההלכתי אנחנו צריכים להיות ערים לביטוי בו בחרה התורה לתאר את מצבו של המצורע- בדד ישב. אלו מילים חזקות מאוד המלמדות על ניתוקו המוחלט של המצורע מן המחנה. וכבר עמדה הגמרא על סיבת בדידותו של המצורע:
"מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו (רש"י ע"י לשון הרע), לפיכך אמרה תורה: בדד ישב וגו"
המדרש רואה את הבדידות של המצורע כמידה כנגד מידה להתנהגותו המקדימה של המצורע- הוא הפריד בין אנשים ולכן הוא עצמו נידון לבדידות. פרשנות זו הרואה בהתנהגות המצורע בימי הרחקתו כמידה כנגד מידה יכולה לשפוך אור על דבר נוסף. בפסוקים שהבאנו המצורע הוא זה שיוצר את בדידותו בכך שבהליכתו הוא מצווה לקרוא "טמא טמא" ובכך להרחיק מעליו את שאר האנשים. נכון הוא שבאופן פשוט תכלית הציווי היא להזהיר את האחרים שלא יתקרבו ויטמאו, אך ברור שיש כאן משמעות נוספת, שכן עצם הצורה בה מסתובב המצורע(בגדיו פרומים שערותיו פרא) מרחיקה מעליו את הסובבים אותו. המשמעות הנוספת מתגלה בעזרת אותו ביטוי של מידה כנגד מידה עליו דיבר המדרש- אותו דיבור שיצר ריחוק בין בני אדם, נידון ליצור ריחוק בין הדובר משאר בני האדם.
מעבר לכך שהראינו בעזרת המדרש כיצד ניתן לראות את הקשר בין הצרעת ללשון הרע מתוך פרשת הנגעים עצמה, הרי שהמדרש חושף בפנינו את אחד משורשי הפגם של לשון הרע והוא תפיסה חברתית מעוותת.
נסביר, הדיבור אמור לחבר בין אנשים שכן הוא מעביר את הפנים של האדם אל חברו. המדבר לשון הרע איננו מחפש כיצד לבטא את הפנים שלו אלא רק את התעניינות של אחרים בו ע"י העברת מידע "עסיסי" על אחרים. כיוון שכך התורה מעבירה אותו מעין תהליך של "גמילה" בכך שהיא גורמת לו לחוות את אותו ריחוק שהוא יצר בפיו. אותה בדידות אמורה לעצב מחדש את התפיסה החברתית של אדם זה וממילא את התפיסה שלו בקשר לדיבור עצמו.
דומה שדווקא היום בעולם המודרני בו אנו חיים אנו כחברה זקוקים למעצבי הדיבור התורניים. אמצעי התקשורת הרבים והמגוונים הנמצאים ברשותנו פותחים ערוצי תקשורת אין סופיים, אולם יחד עם זאת הבדידות גוברת בעולם. הרבה חברה צעירים מרגישים בודדים על אף שיש להם לפעמים מאות חברים בפייסבוק, האדם המודרני יודע הכל על הכל ,הוא מקושר חברתית בעולם הגלובלי שלנו. ואף על פי כן התחושה המתקבלת היא תחושה של בדידות. אין לי ספק שאחד הגורמים העיקרים לבדידות זו הוא הדיבור הקלוקל שיוצר תקשורת מקולקלת היוצרת חברתיות קלוקלת.
אל מול שבר כלל אנושי זה אנו צריכים להאיר באורה של תורה את הדיבור הנכון והטהור שיוצא מהלב וחודר אל לב, ולהחזיר את האבדה החברתית שהחברה האנושית מחפשת.
הרב איתי פדור מרבני "צהר", מחנך בישיבת אהבת חיים בכוכב השחר, לשעבר רב קהילת תלפיות בארגנטינה.
