בפרשתנו מפורטים בעלי החיים המותרים באכילה ואלו האסורים באכילה. רבים מהפרשנים דנו בשאלה מדוע נאסרו כמה מבעלי החיים. ספר החינוך במצווה עג תולה זאת בכך שאכילת מאכלות אסורים מזיקים לגוף האדם. תפיסה זו הובאה על ידי פרשנים נוספים.
ר' יצחק ערמאה בספרו עקידת יצחק דוחה תפיסה זו. הוא אף טוען כי לתפיסה זו ייתכנו השלכות שליליות כמו למשל אם יסתבר שמאכלים אלו דווקא בריאים לגוף, או אם יוכח כי אלו שאוכלים אותם אינם ניזוקים, כיצד יהיה היחס לאיסורים אלו. לכן מסביר בעל העקידת יצחק שאין במאכלים אלו נזק גופני אלא הנזק הוא נזק נפשי ורוחני. הם פוגעים בנפשו של האדם. ואולם גם הוא אינו מבאר מהי מהותה של הפגיעה. אפשר שכוונתו היא לפגיעה רוחנית שאין בידינו לבאר ולהסביר אותה ושהיא מעל השגתנו האנושית. אך ייתכן שהוא מתכוון לפגיעה עמוקה בנפשו של היהודי שניתן להבינה וכפי שעולה מפרשנים נוספים.
ר' שמואל דוד לוצאטו בפירושו השד"ל מסביר שעצם העובדה שאדם עוצר את עצמו מלמלא את תאוותיו, מביאה לכך שאדם לומד להשליט את רוחו על גופו. חלק מחובתו של היהודי היא להיות מסוגל לנתב את עצמו כך שהוא יקדים את הצרכים הרוחניים לפני הצרכים הפיזיים הבסיסיים שלו עצמו. שהוא יראה את עצמו כחלק מהחברה הרחבה על אף שפעמים שזה בא על חשבון הצרכים האישיים שלו. כל המצוות המלוות את היהודי בכל רגע ורגע הופכות אותו לאדם בעל שליטה עצמית על צרכיו. בכל צעד וצעד יהודי נדרש לעצור רגע ולזכור את מקומו ותפקידו בעולם. הברכות בהם אנו מחוייבים הופכים אותנו לאנשים מודעים לעצם הטוב שזכינו בו. בהשכמת הבוקר אנו מברכים על כל פעולה ולו הפשוטה ביותר ומזכירים לעצמנו שאין זה מובן מאליו. האכילה מבטאת את התאווה הבסיסית ביותר של האדם: "ואמרת אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר" (דברים יב). עצם העובדה שאדם עוצר בכל פעם לפני שהוא אוכל ובוחן את עצמו האם מדובר במאכל מותר או אסור, מה הברכה הנדרשת למאכל זה. האם עבר מספיק זמן בין אכילת הבשר לאכילת החלב, הופכת את פעולת האכילה ממעשה שמטרתו לספק את התאווה למאכל, לפעולה שמטרתה לשמור על בריאותו של האדם, לראות שהוא חלק ממעשה הבריאה ולהודות לקב"ה על כל אשר עשה.
פן נוסף בהתייחסות זו ניתן לראות ברמב"ן בפירושו לתורה הכותב שרוב בעלי החיים הכשרים הם צמחוניים. נאסר עלינו לאכול בעלי חיים טורפים שכן יש בהם מידה של אכזריות ועלינו להתרחק ממידה זו. תפיסה זו דורשת מהאדם עיון מעמיק. תוך כדי שהוא עצמו אוכל את הבשר, עליו לראות את בעלי החיים אוכלי הבשר כאכזריים. זוהי למעשה סתירה פנימית. מסתבר שגם כאן, חובה על כל יהודי בכל רגע לא לתת דרור ליצריו אלא להקדיש זמן ומחשבה לכל פעולה ופעולה ולתת לה תוכן עמוק יותר. גם כאשר הוא אוכל בשר, עליו לזכור ולחשוב איזה בשר הוא אוכל. עליו לזכור שיש להבחין בין מה שהקב"ה התיר – אכילת בשר, לבין ההשפעות שיש לכך עלינו.
מההגבלות הללו על אכילת איסורים עולה קונפליקט לא פשוט בין המותר לבין האסור. הקונפליקט מתגבר לאור העובדה שכשנברא העולם נאסר על האדם לאכול את בעלי החיים. הוא היה צמחוני כך שעצם אכילת הבשר איננה מובנת מאליה בתורה. אם כן, מצד אחד התורה מתירה לנו באופן מפורש את אכילת בעלי
החיים הטהורים, וחלק מרכזי מעבודת השם הינה עבודת הקורבנות. מצד שני עצם ההגבלות על אכילת חלק מבעלי החיים מיועדת לאותת לנו על כך שמוטלת עלינו החובה לזכור שאין זה כה פשוט ומובן מאליו. אנו חייבים לנהוג בכובד ראש בכל היחס שלנו לעולם כולו כולל את בעלי החיים. לא כולם מותרים. גם כשהם מותרים אנו מצווים לנהוג בהם בחמלה. אנו מצווים לשחוט אותם באופן שימנע מהם סבל. אנו מצווים לנקוט באמצעים שימנעו מאתנו להפוך לאכזריים יותר. אנו מצווים לברך לקב"ה לפני אכילתם ולברך לאחר אכילתם. אנו מצווים להשליט את הרוח והחשיבה על היצר והצרכים הגופניים.
הרב ד"ר משה בארי-מנכ"ל צהר
