תורת הקרבנות נתפסת בדרך כלל כחלק בתורה שאהוב להציגו כמנוגד לסוגיות הצדק החברתי.אין כמו הצגת ההתמקדות בפולחן הדתי הריטואלי כמנוגדת לעולם הנביאים העוסקים במצוקת האלמנה והיתום,הכמיהה לצדק חברתי עולמי ועוד.הבנה זו אינה משוללת רקע במקורות היהדות ובצדק היא יכולה להתבסס על נבואות שונות.כך למשל,הנביא ישעיהו בבואו לתאר את הפער בין שני העולמות יאמר כך
"(י) שִׁמְעוּ דְבַר יְקֹוָק קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה:
(יא) לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְקֹוָק שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב
מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:
התאור של העם כסדום ועמורה אינו מותיר כל מקום לספק באשר לאופי ההתנהלות החברתית בעם.ההנגדה העומדת מול התאור הקשה הזה היא רבוי הקרבנות המתרחש באומה עת בה העם מוצג כסדום.וכך תופסת לה המחשבה כי שני עולמות דתיים ניצבים בפני האדם המאמין.עולם דתי מול עולם חברתי.
המשך הפסוקים בנבואה זו אינו מעודד יותר
(יג) לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:
(יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:
(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ:
(טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ:
(יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: ס
הקורא הממוצע חש כי התפילה מונגדת לשפיכות הדם ונקיון הכפים עומד בנגוד לשמירת השבת והמועד.
ולמרות כל האמור בנבואה זו נבקש להפגש גם עם ערכים חברתיים המקבלים בטוי בעולם הקרבנות במיוחד בפרשת צו.נבקש לטעון כי דוקא עולם הקרבנות מבקש ללמד את העם את יסודות הרגישות האנושית והחברתית ורק מעשי האדם הם המקלקלים מגמה זו.
בפרשה זו אנו נתקלים בפרוט דיני הקרבנות כאשר המקרא מבחין בין סוגי הקרבנות השונים.הקרבן ה-"דתי" ביותר הוא קרבן העולה שכל חלקי הבשר שבו עולים על המזבח ,נשרפים באש המבטאת את הופעת השכינה במקדש, ואין לאף אדם (כולל הכהנים)בחברה כל הנאה ממנו(זולת העור המתחלק לכהנים).שונה ממנו בתכלית הוא קרבן השלמים שאבריו מחלקים בין החלק המוקרב לאלוקים לחלקי הבשר האחרים המתחלקים בין הכהנים לבעלים.קרבן זה נאכל ברגיעה במשך שני ימים ולילה ,גם בני המשפחה יכולים לקחת בו חלק.היינו מצפים כי ההתיחסות אל קרבן זה תהיה מהולה בסוג של "רחמנות"."גם זה נקרא קרבן"…במיוחד לנוכח האפשרות להקריב קרבן עולה המבטא התמסרות מוחלטת לרבונו של עולם ללא כל הנאה אנושית.והנה חכמינו אומרים במדרשים רבים "כל המביא שלמים מביא שלום לעולם".הבטוי היחיד המקביל למאמר זה הוא " נותני צדקה מביאים שלום לעולם "מדוע ?מהי ההשואה בין השלמים לצדקה ?לכאורה התשובה נמצאת במקום אחד.ההבנה כי עם כל החשיבות ואולי אף הכמיהה להקרבה טוטאלית של הקרבן לאלוקים,אנו חיים בעולם בו נתבעים מאתנו דברים אחרים.הקב"ה ברא בני אדם והללו צריכים לחיות.הנתינה לכהנים מסמלת לא רק את ספוק הצרכים הגשמיים של הכהנים בהיותם כאלה שהקדישו את עולמם לעבודת השם וממילא אינם עוסקים בטפוח חייהם החמריים וממילא זקוקים לתמיכת חבריהם הישראלים.הקרבת השלמים מבטאת את ההכרה שיש אחרים לידי עליהם אני מחוייב לפקוח עין לדאוג לצרכיהם.גם האדם חייב לאכול מקרבנו.מי שלא ירגיש טעמו של אוכל לא יבין מדוע גם השני זקוק לו.הוא אפילו יאמר לעצמו אם אני יכול להסתפק במועט מדוע השני צריך משהו.ידוע הספור שהתרחש באחד מהימים הקרים ברוסיה ,על הרב שבקש לדבר עם הגביר בחדר הכניסה בו לא היתה הסקה .וכשהגביר שאל מדוע אי אפשר לשוחח בפנים בחדר המוסק ענה לו הרב כי הוא צריך להרגיש את מה שעובר על העני שאין לו ממון לחמום ביתו.מקריבי השלמים הם אלו שמבינים כי הדרך להביא שלום בעולם תעבור ויתור מסויים על חלום בו חייהם יהיו מוקדשים לעבודת אלוקים המנותקת מהמציאות.הם יצטרכו להפנות את כוחם ומרצם להביא שלום היינו אוכל ודאגה לאחרים הסובלים.בכך יש דמיון רב לנותני הצדקה המביאים שלום בהיותם מכירים בתפקיד הקיומי שלהם לייצר איזון במציאות בין אלו אותם חנן האלוקים ברוב טוב לאלו שלא שפר עליהם חלקם.עמוד העבודה בעולם אינו מיועד להתנגד לעמוד החסד ,הוא מבקש ליצור איזון בין עבודת האלוקים לרגישותו האנושית של האדם
הרב דוד סתיו-יו"ר ארגון רבני צהר ורבה של שהם
