שפר גורלו של מי שפרשת ויקהל נפלה כפרשת בר המצווה שלו. בלומדו אותה הוא לומד למעשה שתי פרשות. הסיבה לכך היא שפרשת ויקהל היא חזרה כמעט מדויקת על פרשת תרומה (וכן פקודי על תצווה, אך באופן פחות בולט), בפסוקים ואפילו בטעמים, רק שבתרומה מובאים הדברים בדרך של ציווי ואילו בויקהל מתואר הציות של העם ומימוש הציוויים למעשה.
עובדה זו מעוררת תמיהה: מדוע התורה כופלת את מעשה המשכן וחוזרת עליו כמעט מילה במילה? תמיהה זו מתחזקת לאור העובדה שבסופו של יום המשכן איננו מבנה קבע ששייך לדורות. המשכן הינו מבנה ארעי, ואילו בית המקדש, שמידותיו היו שונות, הוא שעמד ויעמוד לדורות. מדוע אם כן האריכות בבניין המשכן?
ייתכן שהתשובה היא שהחזרה והפירוט הרב במעשה המשכן (חמש פרשות, כמעט מחצית מספר שמות!) לא באו להדגיש לנו את מידות המשכן עצמו אלא את האופן בו יש לבנותו; לא המה הוא העיקר אלא האיך. נבין זאת לאור עיון בדרך בניין המקדש. המקדש הראשון היה בניין מפואר שעשה רושם רב בכל העולם. בעבודתו הושקעו משאבים כבירים וזמן בנייתו היה לא מועט. לצורך בנייתו נלקחו חומרי הגלם הטובים ביותר, מכל הארצות. יחד עם זאת, על פאר המקדש האפילה תחושה קשה של עם ישראל, שנאנקו תחת העבודה הקשה. על תחושותיהם של בני ישראל באותה עת אנו קוראים בתיאור עבודת המקדש:
"ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלושים אלף איש… ויהי לשלמה שבעים אלף נשא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה שלשת אלפים ושלש מאות הרודים בעם העושים במלאכה".
המנגינה של הפסוקים קשה. מיסים, שרים, ניצבים, רודים – כל אלו מלים קשות המתארות בדרך כלל עבדות. לא בכדי אלו מוכרות לנו מימי שיעבוד ישראל במצרים, שם נאמר "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם". אכן, לתחושותיהם יתנו בני ישראל ביטוי בעתיד כאשר ינסו להקל את עול המיסים בימי רחבעם בן שלמה, ואילו הוא בתגובה יענה להם: "אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם; אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים".
המקדש אפוא היה בניין פאר ואף עורר שמחה וגאווה בעם, אבל היה לכך מחיר חברתי לא קטן. בנייתו יצרה בעם מעמדות, של פועלים ורודים במלאכה, וגררה מסים כבדים על האדם הקטן.
לא כן היה המשכן. הציווי על המשכן בא בלשון תרומה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". הקב"ה לא הטיל מס ולא חייב אנשים לתרום למשכן. הוא גם לא גייס עובדים ולא הטיל עליהם מלאכות. הכל נעשה באופן וולונטרי. היינו חושבים שאולי בדרך זו לא יצליחו לגייס את הכספים, אך באה פרשת ויקהל ומוכיחה ההפך:
ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'.
וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים וערת תחשים הביאו…
וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני ואת השש.
וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים.
והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן…
הפסוקים מלאים חגיגיות. כל העם מתנדב ותורם מכספו ומיכולותיו למשכן. האמת היא שהתרומה היתה כה רבה עד כי חכמי המלאכה פונים אל משה ומבקשים ממנו שיורה על הפסקת התרומות למשכן. הכל נעשה מרצון טוב, וכל אחד תרם לפי יכולותיו ולפי כשרונו. התרומה גרמה לכך שאף אחד לא ירגיש מקופח או מנוצל. הכל נעשה על טהרת הלב הטוב.
המשכן שנבנה בעקבות כל התרומות אולי לא היה גדול ומפואר כמו המקדש, אבל המעלה הגדולה שלו היתה שהוא נבנה בהתאם ליכולותיו של עם ישראל. אף אחד לא שועבד למענו, אף אחד לא נדרש לתת מה שלא היה לו. אולי זו הסיבה לכך שהתורה מאריכה בתיאור בניינו. לא כדי ללמדנו מה היה בו אלא ללמדנו כיצד יש לבנות אותו.
ואולי, אולי גם זו הסיבה שבסופו של יום מקדש שלמה חרב ולא נותר ממנו היום כלום, ואילו המשכן, המשכן נגנז ועדיין הוא קיים היכנשהו, טמון באדמה. ללמדנו, כי יותר משחשוב מראה הבניין עצמו חשובים הבונים אותו, כיצד הם חשים בבואם למלאכת הקודש.
הרב עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר, רמת פולג, נתניה ומרבני צהר
