אחד הכלים המשמעותיים שקיימים בהכרעה בדין ובהנהגה הציבורית היא הליכה אחרי הרוב. לכאורה, מדובר בכלל היסודי ביותר כדי להנהיג חברה. ואכן כלל זה מובא גם בפרשת משפטים תחת ציווי התורה: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", שמובא במקור אמנם לגבי דיין, אך בחז"ל רואים שהוא כלל יסודי במישורים רבים של החיים. האם ההליכה אחרי הרוב אכן מובילה בהכרח לצדק? כיצד יש לנהוג כאשר הרוב פועל לאי צדק?
אחת הדוגמאות לעיוות שבהליכה עיוורת אחר הרוב ניתן להביא מסיפור שקרה בניו-יורק בשנת 1964: אישה צעירה בשם קיטי ג'נובזה הותקפה מחוץ לביתה מאוחר בלילה, היא נלחמה בתוקפים מעל לחצי שעה, אבל לבסוף נרצחה. בכתבה בניו יורק טיימס לאחר האירוע נטען ש38 שכנים שמעו את צעקותיה לעזרה, אבל איש מהם לא בא לעזור לה, ואיש מהם גם לא התקשר למשטרה. בעקבות אירוע זה פסיכולוגים חברתיים החלו לחקור את מה שנקרא אדישות של משקיפים מהצד, ואפקט דילול האחריות. מחקרים הראו שכאשר אדם יודע שיש צופים רבים יותר לאירוע הוא יהיה פעיל פחות למניעתו. מתופעה זאת ניתן ללמוד את הסכנה הגדולה של ההליכה העיוורת אחר הרוב: הרוב גורם לכך שכל אחד מתחשב בדעתו של חברו וכך דוממת קול צעקתם של נפגעים. גם אלו ששומעים את צעקתו של העשוק נעשים "רוב דומם" כיוון שהם אומרים לעצמם: 'אם הרוב לא פועל מן הסתם הוא צודק ואין מדובר באירוע הדורש התערבות'.
עקרון זה קיים גם במקרים פחות מובהקים שבהם נעשה עוול, כאשר אנחנו רואים סביבנו שהרוב לא פועל לתקן עוול מסויים אנחנו מקבלים אותו, ולפעמים אף כאשר אנחנו רואים שהרוב תומך בדבר שנראה בעייננו עוול אנחנו נעשים אדישים אליו ואנו נגררים אחרי "הרוב" המדומה.
בפרשת משפטים מובאות מצוות רבות של בין אדם לחברו, במסגרת מצוות אלו חוזר במספר דינים רב הדרישה להקשיב לקול צעקתו של החלש: העני, הגר, היתום והאלמנה. אולם לאור העיקרון היסודי של הכרעת הרוב, כיצד התורה מלמדת אותנו להתגבר על החשש שצעקות אלו יגוועו, בהנחה שהרוב הדומם צודק? פתרון לקושי זה ניתן למצא אם נתבונן בפסוק המלא שמתייחס להכרעת הרוב
"לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת, אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"
כפי שניתן לראות הפסוק אכן חותם בדרישה לנטות אחרי הרוב, אולם שני החלקים הראשונים פותחים במילה "לא" שמהותם שלילת ההליכה האוטומטית אחרי הרוב. וכך מבאר את הדברים אונקלוס: "לא תהי בתר סגיאי לאבאשא, ולא תתמנע מלאלפא מא דבעינך על דינא, בתר סגיאי שלים דינא" [ובתרגום לעברית: "לא תהיה אחרי הרוב לעשות רע, ולא תמנע מללמד מה שבעינך נראה הדין, אחרי הרוב יגמר הדין"]. כלומר, לפי אונקלוס כוונת הפסוק היא קודם כל להזהיר את הדיין מהליכה אחרי הרוב כשהרוב רוצה לעשות רע, ולא רק שחובה עליו שלא לבטל את דעתו בפני הרוב אלא חובה עליו להתערב ולהיאבק כנגד דעת הרוב וללמד אותם ולהראות להם שנעשה עוול, אולם על אף חובה זאת חותם הפסוק בכך שההכרעה בסוף צריכה להמסר לרוב. פעם שמעתי מאחד התלמידים בישיבת עתניאל הגדרה יפה לפירוש זה: הרוב לא צודק, הרוב מכריע.
מה המשמעות שנותרת לשני החלקים הראשונים של הפסוק אם בסוף ההכרעה הסופית כדעת הרוב? התורה מלמדת אותנו שאסור לנו להיות אדישים, אסור לנו להניח שהרוב יודע את הצדק מעצמו. מעבר לכך גם אם אנחנו יודעים שאנחנו מיעוט אין זה אומר שאיננו צודקים. כל אחד צריך להניח מראש שהרוב לא תמיד צודק, וזאת הדרך היחידה שלבסוף הרוב יהיה אכן צודק.
התורה מלמדת אותנו את דרכו של ה' : "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ " כדרכו גם אנו צריכים לעבוד על חוש השמיעה. עלינו לשמוע את קול הזעקה, גם אם אנו נדרשים להיאבק בדעת הרוב שלא שומע אותה.
כדי שהרוב יכריע מתוך שמיעת צעקתם של החלשים, חובה על כל אחד ואחד לא להיות אדיש ולבחון ביסודיות את הצדק אפילו כשהוא יודע את "דעת הרוב", כאשר כל יחיד ויחיד יהיה מעורב בתהליך ההחלטה, ורק אם כל אחד יהיה פעיל וידאג להפיץ את מה שנראה בעיניו כצודק הכרעת הרוב תהיה צודקת.
הרב אלעזר גולדשטין מלמד בישיבת עתניאל, וחוקר במכון משפטי ארץ ומרבני צהר
