בראשית פרק טו – "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל".
שמות פרק יא – "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהב".
שמות פרק יב – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת: וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם".
כבר בברית בין הבתרים, בשעה כל כך מכוננת טורח הקב"ה להדגיש לאברהם שביציאת מצרים ייצא העם ברכוש גדול. מהסיפור בספר שמות אנו למדים שלא הייתה זו מתנת חינם מאת ה', אלא רכוש שעם ישראל שאל ממצרים בעורמה – כביכול הם יחזירו למצרים את התכשיטים והבגדים הטובים כשיחזרו לאחר שלושה ימים מעבודת ה' במדבר. רש"י מביא את דברי המדרש על הפס' בפרק יא: "דבר נא – אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק – אברהם (בראשית טו יג) "ועבדום וענו אותם" קיים בהם, (שם יד) "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם". זאת אומרת לסיפור המעשה המובא בפרק יב קודמות שתי הדגשות בבראשית ובפרק יא כדי להדגיש עד כמה הדבר חשוב בעיני הקב"ה – נטילת רכוש זו.
הדבר תמוה? הייפלא מה' דבר?! מדוע לא ידאג הקב"ה בדרך אחרת לקיום הבטחתו לאברהם שבניו ייצאו ברכוש גדול. מדוע להעמיד את עם ישראל כשקרנים המנצלים את המצריים ברגע של חולשה?
השאלה הטרידה כבר את חכמים ובתלמוד הבבלי (סנהדרין צא,א) שנינו:"שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר (שמות י"ב) "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום" – תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. – אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? – אמרו לו: מן התורה. – אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר (שמות י"ב) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה – תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! – אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית הייתה". ניתן לומר 'ניצחון מוחץ'. שימת השאלה בפי המצרים בלשון המדרש מלמדת שחז"ל היו מוטרדים משאלתנו וחפשו לה תשובה. כאן במדרש זה טוענים חז"ל ששאילה זו בערמה באה להחזיר לישראל את עלות השכר של שנות השעבוד. בוודאי שאין כאן חישוב מדוייק, ומצרים חייבים לישראל הרבה למעלה משלקחו באותה השאילה. ועוד אין בכך שום תמורה לכל העינוי וההריגה של התינוקות והעבדים, אך משהו בכל אופן החזירו… (בדומה לדיון על השילומים מגרמניה שהסעיר את המדינה בשנות ה – 50). תשובה זו שיש בה בוודאי גרעין של צדק עדיין משאירה "טעם רע בפה" – בצורך של עם ישראל להונות את מצרים, להתנהג בערמה – כביכול לוקחים את התכשיטים בהשאלה. יתכן והתשובה לכך צריכה להיות – שלא הייתה ברירה אחרת, כי בדרך של משא ומתן המצריים לא היו נותנים כלום.
מעניין שהמדרש רואה את הדברים בדרך אחרת: (מכילתא דרבי ישמעאל בא – מסכתא דפסחא פרשה יג) "וה' נתן את חן העם וגו' וישאילום, כמשמעו לא הספיק לומר השאילני עד שהוא מוציא ונותן לו דברי ר' ישמעאל". זאת אומרת לדעת רבי ישמעאל המצריים נתנו את המתנות מעצמם עוד לפני שהישראלים בקשו מהם והם נתנו אותם כמתנה ולא בהשאלה. נחמה ליבוביץ בספרה 'עיונים חדשים בספר שמות' מביאה את הרס"ג שמפרש את הפסוק בדרך זו שלשון שאילה כאן הכוונה למתנה. וכן משמע ב'קדמוניות היהודים' של יוסף בן מתתיהו (ב,יד), וכן במפרשים מאוחרים יותר כמו ר' יונה אבן ג'נאח והרשב"ם. יפה ניסח זאת רבנו בחיי בשם רבנו חננאל: "חס ושלום שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות, שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם, אבל לשון ושאלה – שתתן לה במתנה…" אותם פרשנים גם מבססים את פירושם על צורת הלשון בהשוואה למקומות אחרים בתנ"ך. פרשנות זו מוציאה את העוקץ משאלתנו. לא הייתה כאן הונאה. הם נתנו את הכלים והתכשיטים במתנה גמורה.
אם נשאל מדוע הקב"ה מגלגל את סיפור יציאת מצרים בדרך זו? לכך מביאה נחמה ליבוביץ שם כמה פרשנים שתולים את הסיבה בכך שהקב"ה רוצה לחנכנו לדורות שעם סיום העבדות ראוי ונכון שהמשלח יקיים בעבד את מצוות "הענק תעניק" שהיא מעבר לתשלום שכר העבודה הישיר על עבודת העבד. (דברים טו,יג-יד)"וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לו".
עניין זה של הפרידה מהעבד, ובזמננו מהעובד הוא יסוד מוסרי חשוב מאד ביחסי עובד ומעביד. אין כוונתי לעובדים הבכירים שממילא יש להם שכר גבוה, ביטוח ראוי ובוודאי אף פיצויים מתאימים. כוונתי לעובד הפשוט – היהודי והזר שמפסיקים את עבודתם אצלנו מסיבות שונות, האם אנו יודעים להיפרד מהם יפה את כל המגיע להם בעין יפה או שמא ננצל ח"ו את חולשתם וניתן להם את המינימום האפשרי? לזה כותבת התורה שם בפרשת ההענקה לעבד עם סיום עבודתו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום". יתכן שזוהי הסיבה שהקב"ה כל כך "טורח" בעניין זה, כדי ללמדנו לדורות את חובת הפרידה מהעובד החלש והנחות בעין טובה ובלב רחב.
הרב אלישיב קנוהל-ראש אגף הנישואין, ארגון רבני צהר
