בפרשתנו אנו קוראים על לידת השבטים. אולם פרשה זו אינה רק תיאור לידת השבטים אלא היא חושפת בפנינו גם את מערכת היחסים בין יעקב לבין רחל ולאה, ואת מערכת היחסים בין רחל לבין ולאה. שמות השבטים, בעיקר הסיבה למתן שמותיהם, פותחים לנו צוהר למתרחש בבית יעקב. להלן יחידת הפסוקים הראשונה של הפרשה. עם הפסוק המסיים את הפרשה הקודמת.
בראשית פרק כט
(ל) וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:
(לא) וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:
(לב) וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:
(לג) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:
(לד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי:
(לה) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת:
"וירא ה' כי שנואה לאה" – האם יעקב שנא את לאה? מה בדיוק ראה הקב"ה?
הפסוק אומר שיעקב אהב את רחל מלאה, לא כתוב שיעקב שנא את לאה, וניתן אפילו לדייק שהוא אהב אותה אבל אהב את רחל יותר, אם כן מה בדיוק ראה הקב"ה? קושי נוסף שיש בסיפור הוא מדוע לא קוראת לאה כבר לבן הראשון שמעון "כי שנואה אנכי"?
נחזור לפסוק הפותח את הפרשה: "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה…", מסתבר שגם הקב"ה "לוקח חלק" בכל מה שקורה בבית יעקב, אבל את המידע הזה רק אנחנו יודעים ולא רחל ולאה. בשלב זה, לפני לידת ראובן, קשה ללאה, היא ודאי מרגישה שיעקב אוהב את רחל יותר, יש בזה משהו מבייש (כך מתרגם אונקלס את המילה "עניי"), אבל היא לא מרגישה שנואה. ללאה יש תקוה שלידת ראובן תגרום ליעקב לאהוב אותה. או בלשונה "ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי". עד עכשיו לא פנתה לאה לקב"ה בענין, אלא היא הרגישה שהוא "ראה אותה", ראה את כאבה.
אבל התקוות נכזבו. מקריאת שמו של שמעון אנו למדים שאחרי לידת ראובן לא רק שלאה לא הרגישה אהובה אלא היא הרגישה שנואה. מבחינת לאה לא רק שהמצב לא השתפר אלא שהוא התדרדר, ועכשיו היא פונה לקב"ה ומבקשת בן נוסף ולכן עם לידת הבן השני היא אומרת:. "…שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה …".
וכאן, אולי באופן לא צפוי, משתנה התמונה. עם לידת הבן השלישי מתברר לנו שלאה כבר במקום אחר. "הפעם ילווה אישי אלי", לאה מרגישה שיעקב הוא "אישי", וגם יעקב בקשר אחר איתה, והוא זה שקורא לילד בשמו: "על כן קרא שמו לוי". מסתבר שלאחר שלאה נפגשת עם עומק הרגשתה, עם תחושת השנואה הדברים משתחררים ומתסדרים. לכן בבן הרביעי מודה לאה לקב"ה ואומרת "הפעם אודה את ה'".
אז מה ראה הקב"ה בתחילת הפרשה?
ראשית צריך לשים לב שלא כתוב בשום מקום שיעקב שנא את לאה, לאה הרגישה שנואה משום שיעקב אהב את רחל יותר. מי שזוכר את הסיפור כולו יכול להבין את יעקב. אבל הקב"ה "רואה" את לאה, הוא מתייחס להרגשה הסובייקטיבית שלה ללא קשר ל"אמת האובייקטיבית". ויותר מזה. הקב"ה רואה שהיא מרגישה "שנואה", עוד לפני שהיא עצמה הרגישה את זה. עוד לפני שנולד ראובן, כשלאה הייתה בתודעה של קושי, של בושה, הקב"ה כבר ראה שבעומק היא מרגישה "שנואה". לא רק שהקב"ה לא שופט את הרגשותיה של לאה על פי המציאות ה"אמתית", על פי יחסו של יעקב ללאה, אלא שהוא מזהה את עומק הרגשתה ומתייחס לכך.
לעיתים כשאנשים משתפים אותנו בהרגשותיהם אנו נוטים לשפוט אותם על פי ה"אמת הראלית" כפי שאנחנו רואים אותה, מפרשה זו אנו למדים שתפקידנו אינו לשפוט את הרגשותיהם אלא לסייע להן לזהות את עומקם, ודווקא בכך לסייע להם ולשנות את המצב.
הרב צחי להמן יו"ר עמית ארגון רבני "צהר"
