"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה' "
בתקופה האחרונה הסעירו את מדינת ישראל סוגיות שונות הקשורות לחובתה של המדינה לרווחתם הכלכלית של תושביה: סגירת מפעלים ופיטורי עובדים, לימודי ליבה, קצבאות ילדים, היבטים כלכליים בשאלת תורתו אומנותו ועוד. בתוך השיח הזה נוכחת-נעלמת סוגיית היחס לפרנסה: האם פרנסה הינה חובה או שמא זכות יסוד? האם היא אמצעי או אולי ערך העומד בפני עצמו?
סתירה לכאורה
העונש שקבל אדם הראשון בגן עדן מאיר את הפרנסה באור שלילי – מקולל: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם", ואולם, ספר בראשית מרבה לספר על פרנסתם של אבותינו מנקודת מבט חיובית, ובפרשתנו אנו קוראים על פרנסתו של יצחק כעובד אדמה. מהו אם כן יחסה של המסורת היהודית לפרנסה?
השקפת העולם של חז"ל
בעולם העתיק, ביוון וברומי, שרר יחס של בוז לעבודה, וזו הושארה לעבדים ולשכבות המוחלשות באוכלוסייה. בני המעמד הגבוה עסקו בחכמה או במלחמה. חכמינו זיכרונם לברכה תארו את העיסוק במלאכה כמהותי לאדם, וכחלק מעבודת ה' שלו: "שמא יאמר אדם: בן אבות העולם אני, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות. אומרים לו: שוטה, כבר קדמך יוצרך, שעשה מלאכה קודם שבאת לעולם". נראה שהם יוצאים כנגד השקפת העולם הנ"ל – העיסוק במלאכה הינו הליכה בדרכי ה'! עוד הוסיפו באשר למעמד החברתי של העוסק במלאכה: "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה", ואף השוו את המלאכה לתורה: "כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית". כלומר: עניין הפרנסה מופקע מהזירה שבין אדם לעצמו ולמשפחתו, והופך לעניין שבין אדם למקום, ובתוקף רב – ברית משמעותה התחייבות! ואף ציוו: "אהוב את המלאכה", כלומר: היה שלם עם עיסוקך, מתוך גישה חיובית, ואולי אף הנאה!
רבותינו ראו גנות במי שאינו מתפרנס בעצמו, וכך אנו מתפללים בברכת המזון: "וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם. וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם… שֶׁלּא נֵבושׁ וְלא נִכָּלֵם לְעולָם וָעֶד", ולכן קבעו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". מוטב שסעודת השבת תראה כסעודת חול, אך תמומן מיגיע כפיו של האדם, מאשר לפארה במוצרים הנקנים בממון שקבל מזולתו.
הדימוי הרווח של 'יונה עם עלה של זית' כסמל השלום, מנוגד לפשוטו של מקרא ולמדרשו. לדעת חז"ל היונה מהווה דווקא סמל לעצמאות כלכלית, המעמידה את האדם בקשר ישיר עם בוראו ללא תווך: "אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם".
סוגיות הלכתיות
עמדה זו של חז"ל באה לידי ביטוי במספר סוגיות הלכתיות:
חינוך ילדים: חינוך ילדים הוא חובה המוטלת בראש ובראשונה על ההורים, ועל מערכת החינוך כזרועם הארוכה. על ההורים להכשיר את ילדם לרכוש מקצוע: "חייב אדם ללמד את בנו אומנות", ואף הותר לעשות זאת בשבת, אם אין בכך חילול שבת, מתוך הבנת שהקניית מקצוע היא מצווה.
מעמד אישי: מי שאינו עובד לפרנסתו, ומתפרנס מהימורים, נפסל לעדות, משום ש"אינו עוסק ביישובו של עולם".
תמיכות וצדקה: אדם שפרנסתו תלויה במתת ידו של זולתו נמצא בשפל המדרגה לפיכך קבעו חז"ל כי המעלה הגדולה ביותר במעלות הצדקה היא ביצירת האפשרות לפרנסה: "…מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמָך (=הפך לעני), ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול…" (רמב"ם הלכות מתנות עניים). יש פוסקים שבחנו את האפשרות להעדיף נתינת צדקה למי שכתוצאה מהצדקה יחזור להתפרנס בזכות עצמו על פני חברו שאובייקטיבית זקוק לצדקה יותר ממנו (שו"ת חתם סופר יו"ד רלט).
יישום
האם להלכה ולמחשבה היהודית יש השלכה על מדיניות המדינה?
מאמר זה דן בערכה של פרנסה. מובן, שאת חיינו מנחים ערכים נוספים, ובראשם לימוד התורה. על האיזון ביניהם ומשמעותו הכלכלית יש לדון בנפרד.
האם חובת המדינה לדאוג למקום עבודה לכל תושב, או שמא די בכך שהיא מבטיחה לו קצבה המאפשרת את קיום? האם על מערכת החינוך לעודד את תפיסת הפרנסה כערך? האם עליה בפועל ללמד מקצועות? האם יש לתגמל העסקת אוכלוסיות חלשות? ועוד. לצערנו לא זכינו עד כה לכתיבה מסודרת של הלכות מדינה, ואולם מתוך הדברים שלמדנו עולה תפיסה כי לפרנסה ערך רוחני, כחלק מעבודת השם, ומכבוד האדם כבן אנוש, לפיכך שומה על החברה לנסות לסייע לו בכך.
הרב אוריאל גנזל, רב הישוב רבבה ומנהל 'צהר לחקיקה' של רבני צהר
