ספר בראשית מדגים יחסים לא-שגרתיים בין בנים ואבות, ואלו משתנים לחלוטין בשאר חומשי התורה. האם מדובר במעבר בילדות לגיל ההתבגרות ומקבלה וציות מוחלטים לערעור ומרידה?
נתבקשתי לכתוב על קשרים משפחתיים בספר בראשית מנקודת מבט פסיכולוגית-מודרנית, אבל הרגשתי שמשהו בי חורק. משהו הרגיש לא נכון. באופן מוזר, חשתי שאם הייתי מתבקש לכתוב ווקא על קשרים המופיעים בחומשים אחרים, ספרים אחרים בתנ"ך, או באגדות חז"ל הייתי עושה זאת בלב שלם. דווקא העיסוק הפסיכולוגי בספר בראשית הרתיע אותי. עמדתי לסרב, אבל אז עלה בדעתי שאולי הרתיעה עצמה מעניינת. לעסוק עצם הקושי הקיים בשימוש בתיאוריות פסיכולוגיות ביחס לספר בראשית .
את הדברים אבקש לבחון לאור שתי הנחות יסוד פסיכולוגיות לגבי יחסי הורים-ילדים.
הנחת היסוד הראשונה היא כי "הורה אידיאלי" צריך לקבל את כל ילדיו "קבלה בלתי מותנית". והנה, בחומש בראשית ה"הורים האידיאלים" דווקא עושים את ההיפך הגמור. ה' דוחה את קין ואת מנחתו; אברהם דוחה את ישמעאל; יצחק דוחה את עשו; יעקב מפלה לטובה את יוסף ובהמשך מפלה לטובה גם את אפרים. האם מדובר בספר המדגים טעויות חינוכיות יסודיות? האם יתכן לומר שיעקב לא למד מטעותו כשהפלה את יוסף לטובה, שהרי שב והפלה את אפרים ע"פ מנשה? זאת ועוד: אם "קבלה מותנית" נחשבת כטעות, כיצד זה ה' לא מוחה באבות?
הנחת היסוד השנייה היא כי דינאמיקה משפחתית משמעותית מתרחשת תמיד בין ילדים להוריהם. לעומת זאת, קשרים ומתחים שבין ילדים לבין עצמם, הם בעלי חשיבות משנית ביחס לעוצמתם והשפעתם. והנה, בספר בראשית אין זה המצב. מימי אברהם אנו לא מוצאים ולו מתח משמעותי אחד בין ילדים להוריהם. ישמעאל לא מורד באביו; עשו אפילו מכבד את יצחק. גם בכל סיפור יוסף והאחים, לא עולה ולו טענה אחת כנגד התנהלות אביהם. לעומת זאת, הקשר והמתח שבין האחים, בעיקר סביב ה"בכורה", הוא העומד במוקד ספר בראשית לכל ארכו (קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשיו, יוסף והאחים וכו').
שתי חריגות אלו מבלבלות עוד יותר, לאור העובדה שמספר שמות והלאה, מערכות היחסים המתוארות בתורה כבר "מסתדרות" לפי הנחות היסוד הפסיכולוגיות המקובלות. משה רבנו כ"אב האידיאלי" של עם ישראל, מקבל את העם "קבלה בלתי מותנית". כמו כן הדינאמיקה המשמעותית בתקופתו מתרחשת בעיקר בקשר ובמתח בינו ובין העם. לעומת זאת, בכל התקופה הזו לא מתואר מתח בין חלקים שונים בעם).
כיצד ניתן להבין חריגות אלו? נדמה כי התשובה נעוצה במעמד הייחודי של "דמות האב" בתקופה זו. נדמה כי בתקופה זו האב נתפס כנציג הנבחר והבלעדי של ה'. משום כך, מנקודת מבטם של הילדים לא היה שייך למרוד באביהם. כמו כן, משום כך הניחו האבות וילדיהם כי גם בדור הבא יבחר נציג בלעדי לייצג את ה', וממילא, לא היה שייך לקבל את כל הילדים בצורה שווה ובלתי מותנית.
תפיסת דמות הסמכות כנציג ה' באה לידי ביטוי גם ביחס לפרעה בספר בראשית, לעומת היחס אליו בספר שמות. בספר בראשית פרעה מתואר כצינור בין האלוקים ובין עמו: "אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה". לעומת זאת כבר בתחילת ספר שמות פרעה מתואר כמי שאינו מייצג את הרצון האלוקי, ומשום כך ישנה לגיטימיות ויכולת למרוד בו.
נדמה כי התפנית בתפיסת "דמות האב" בתורה חלה אצל יוסף. יוסף מחד היה דמות סמכות, אך מאידך, היה גם אנושי ביותר – מה שבא לידי ביטוי בכך שלא יכול היה להתאפק מלבכות. כמו כן יוסף קבע כי: "הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי? וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". ובכך היה הראשון לקבוע כי אלוקים פועל מעבר להבנה של כולם, אפילו של אביו.
נדמה כי תפיסת "דמות האב" הייחודית שבבראשית גורמת לכך כי נדרשת זהירות רבה בהבנה ובשיפוט מעשי האבות על בסיס תיאוריות פסיכולוגיות, משום שתיאוריות אלו גובשו בהנחה כי קיימת תפיסת "דמות האב" שונה ביותר.
הרב אורי פיש הוא פסיכולוג ורב קהילת "נחלת יהודה" במעלה אדומים וחבר צוות "צהר לחקיקה"
