"תופסים ראש"

 מי אשם במצב בו שתיה חריפה הפכה לסוג של בילוי לגטימי אצל חלק מהנוער הדתי- לאומי? האם התנהגות דתית לצד תרבות פנאי חלולה הוא מצב לגטימי? ואם זה קורה ב"טישים" או בשמחת תורה וקידושים בבית הכנסת, זה כן בסדר?

תופעות שוליים, כולל שתייה חריפה, קיימות בכל חברה, כולל זו של הנוער הציוני-דתי. מה שהתחדש לאחרונה היא זליגה של התנהגויות שבעבר אפיינו רק נוער בסיכון, אל לב הנוער הדתי-לאומי נורמטיבי. יש להדגיש: רק חלק קטן מילדינו נמצא במצבי סיכון, אולם אין בכך כדי להפוך את העובדה שתיית אלכוהול הופכת אצל יותר ויותר בני נוער "רגילים", שתִפקודם נורמטיבי לחלוטין, לסוג של בילוי לעניין מקובל. בשנתיים האחרונות חלה עלייה ברורה בכמות המשקאות החריפים שנוער דתי שותה במפגשים רגילים במוצאי שבתות, קומזיץ, סעודה שלישית. בשמחת תורה שאך זה חלף לו שמענו על ארגזים שלמים של שתיה חריפה שהתרוקנו להם בידי חבר'ה שנסעו "לעשות שמח" בשכונה מרוחקת… יש כאן תופעה של "גם וגם" שבה חלק מהילדים המקסימים הללו, שמשמחים אחרים ותורמים לחברה, לעתים שותים בהיקף מדאיג תחת הגדרת העניין כבילוי פנאי "לגיטימי".

  התמודדות

כל עוד דובר בצעירים "בסיכון", ניתן היה להבין שהם ניגשים לאלכוהול כפתרון (נוראי) לבעיה אישית או רגשית. במקרים אלו תפקידם של אנשי הטיפול הוא לסייע להם להבין שמדובר בפתרון שגוי להשכחת כאבם, והתשובה נמצאת במחוזות אחרים. ברם, כאשר העניין הופך לתופעה "תרבותית" אצל נוער נורמטיבי, הדיון עובר מהפן הטיפולי לאפיק החינוכי. מדובר בדיון ארוך ולכן נסתפק בכמה הארות.

ראשית, יש להודות כי אנו אלה שפתחנו את הדלת למפגש של צעירינו עם שתייה חריפה. השינוי התודעתי והתרבותי לשתיה החל בתוך חברת המבוגרים. יותר ויותר מדורי יין מופיעים בעיתונות שלנו; יותר "מביני עניין" מתפארים בסוג הבקבוק שהשיגו ועוד. המבוגרים משלבים שתייה חריפה רבה במפגשים חברתיים ובקידוש קהילתי, ולכן בל ילינו על ילדיהם המחקים אותם. שנית, ראוי לומר בלא מורא כי חלק מילדינו פגשו את האלכוהול כדבר לגיטימי ב"טישים" שאורגנו עבורם במסגרות חינוכיות. לעתים מדובר במוסדות לימוד חשובים. המארגנים אמנם חשבו על "התעלות דקדושה" ושמחה חסידית אמתית, אלא שבדרך הם לא הבינו שהצעירים כלל לא מבינים את ה"יורצייט" של מי חוגגים ועל איזו קדושה מדובר. הם פשוט "תפסו ראש". השפעות אלו דורשות תיקון ובהקדם. אלו דפוסים שמעצימים את המפגש שבין הצעיר לבקבוק, אולם שורשי העניין נעוצים במקום אחר.

 שורשי תרבות

ביחס לשתייה עצמה, אצל רבים מצעירינו רווחת התפיסה המערבית, לפיה מותר לאדם לעשות כל העולה על רוחו כל עוד אין הוא פוגע בזולתו. זהו גם המקור לסיסמא הידועה "אם שותים – לא נוהגים", שהמסר הסמוי בה טוען כי אם לא נוהגים אז אין בעיה לשתות לשוכרה. תפיסה זו איננה רואה בעיה ערכית באיבוד עשתונות, כל עוד תהיה מונית או חבר פיקח שיקחו אותך הביתה. היהדות גורסת את היפוך הסִיסמה: "אנו נוהגים לא לשתות". נקודה. אנו מתנגדים לטשטוש ההכרה המלאה, אפילו אם מדובר "רק" בבירה שיש בה 5.5% אלכוהול…

מעבר לזה, סוגיית השתייה היא בבואה לתפיסה רחבה, שבה הציונות הדתית לא השכילה לחנך לצריכה מבוקרת יותר של התרבות הכללית. אנו מאמינים בתהעשרות הדדית, כל עוד מדובר בתרבות גבוהה. בפועל יותר מדי צעירים מפרשים את הפתיחות הציונית דתית כהיתר לשקוע גם בממדים היותר רדודים ושטחיים של תרבות ההמונים. עלינו לבחון בכנות כיצד ניתן לחנך לתרבות גבוהה ולהקנות לצעירינו כלים ורצון לבכר אותה על פני זו הרדודה. תרבות איננה אוסף של ידיעות ומעשים, כי אם דפוסים שמזדהים עמם ומבשמים בהם את החיים. תרבות הפנאי העכשווית של צעירינו בכלל, ותרבות השתייה בפרט, מעלות את השאלה הפשוטה: האם לזאת התכוון המשורר? האם מצב בו חלקים גדלים והולכים מתנהגים כדתיים במעשיהם, אך תרבותם, בעיקר בשעות הפנאי, שונה לחלוטין היא לגיטימית?

סוף דבר, הקריאה מופנית אלינו ההורים והמחנכים. עלינו לבחון את התרבות שאנו משדרים ביחס לשתייה חריפה וביחס לתרבות גבוהה בכלל. בה בעת, עלינו לטפח שיח גלוי עם ילדינו דרכו נסייע להם להבין כי שמחה שנובעת רק ממשקה משכר (גם אם מדובר "רק" בבירה) איננה אמתית. מצב שבו ללא סיוע אלכוהול, לא ניתן לשמוח עם חבר או להגיע עמו לשיחות עומק אִתו, מצביע על נכות רגשית ועולם פנימי חלול. חיים איכותיים הם חיים בהם אדם פועל מתוך הכרה מיטבית, כשכל חושיו פועלים בשיאם. זהו חלק מייחודה של "הבחירה החופשית" שבה זיכה אותנו בורא העולם.