סוכות חג שכולו טבע וגשמיות, לכאורה עומד בסתירה מוחלטת למהותם של ימים נוראים וליום הכיפורים ממנו יצאנו. האמנם? הרב דני לוי, מנהל חוות סוסים במבוא חורון, מוצא את החיבור שבין הסוס לסוכה, ובין הרוח לחומר
זה עתה יצאנו מקודש הקודשים של מעגל השנה, כשאנו אפופי הוד כמלאכים נטולי סממני גשמיות. ביום הכיפורים ישבנו בבתי הכנסת, מתחברים לאבינו שבשמיים בצינורות של רוחניות גבוהה. עם ישראל כולו, אנשים, נשים וטף, עוזבים מרצונם הכל ומשביתים חלק מהותי מחייהם למען קרבת אלוקים.
הערב, לעומת זאת, נסב כולנו סביב שולחן שכולו גשמיות, עטופים בסוכה ומחופים בענייני כבוד עשויים ענפים ומחצלות. בידינו יהיו ארבעת המינים שגם הם באים כולם מעולם הצומח. המשנה אומרת כי "בחג נידונין על המים". המים לעניין זה הוא הגשם, שבשמו ובדרכו מסמל אף הוא את הגשמיות. הנה לנו מעבר חד: מיום כיפור הנטול לגמרי מן החומריות, לחג שכולו גשמיות.
אנו יוצאים מבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים כשאנו עדיין עטופי טליתות. ככהן גדול בשעתו, בצאתו בשלום מן הקודש, אף אנו עוטים לבן והכל מתוך רוחניות עצומה, והנה אנו מצווים, כמו בשיר הידוע, לקחת פטיש ומסמר ולהכנס לתוך מצוות בניית הסוכה. האם אין זה מעבר חד מידי? האם לא היה ראוי להמתין מעט יותר?
התשובה לשאלה זו טמונה במגמתה של היהדות, הדורשת מהאדם להתעלות ולעלות לא רק מתוך תפילה, צום וסיגופים. קדושתו של עם ישראל נובעת מיכולתו לחבר בין הקודש והחול, ואף מהפיכת החול לקודש. אין אנו יכולים להשאר ברוחניות בלבד. הניתוק בין שני המחוזות היא תפיסתה של הנצרות. אנו בניו של הקב"ה שעליהם נאמר "גוי אחד בארץ". אמנם "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם", אולם כבר דרש הקוצקאי "הארץ נתן לבני אדם כדי לעשות מהם שמיים".
בני אדם עשויים מגוף ונשמה. כל חלק כשלעצמו אין לו קיום. ללא נשמה הגוף הוא לא יותר מגוש בשר ודם. ללא הגוף, הנשמה היא רוח אוורירית שאין בה ממשות. החיבור בין השניים הוא שיוצר את ה"רוח ממללא". רק כך נקבל "אדם", שמצד אחד כשמו כן הוא: מן האדמה לוקח. מאידך ראשו בשמיים. זהו האדם שהחומר והרוח משמשים בו בערבוביה, אולם מטרתו היא לתקן עולם במלכות ש-די. שילוב זה בא לידי ביטוי גם בארץ ישראל. מחד א"י היא לכאורה לא יותר מאדמה, פיסת קרקע על הגלובוס. מאידך, זהו מקום בעל משמעות רוחנית גבוהה, עד כדי כך שיהודי איננו מסוגל להתנתק מארץ ישראל.
בהפטרה של חג הסוכות אנו קוראים כי לעתיד לבוא יעלו כל האומות כדי לחוג את חג הסוכות; החג המחבר בין החומר והרוח. על אותו היום אומר הנביא כי "מצילות הסוס קודש לה'". הסוס מסמל, אולי יותר מכל, את החומריות: "זרמת סוסים זרמתם", "שקר הסוס לתשועה", "וסוסיהם בשר ולא רוח (ישעיה לא). יחד עם זאת, לסוס ישנו מקום כשהוא משמש את הרוכב עליו. הסוס מביא את הרוכב לכל מקום. הוא מסייע ללוחם בקרב ועוד. מבחינה זו, הרוכב הוא הרוח הרוכבת על גבי החומר, כשאי אפשר לזה בלא זה. השאיפה היא שמצילות הסוס, כלומר החומר, יהיו קודש לה', וזה לא יקרה ללא רוחו של הרוכב רק כך "מצילות הסוס" החומריות ישמשו כלי קודש בבית המקדש.
זהו תמציתו של עם ישראל המחבר רוח וחומר, קודש וחול, את ישראל עם העמים, עד הזמן בו יבואו כולם לחסות בסוכת עורו של ליויתן. זהו גם עניינה של הסוכה המגשרת בין האדמה עליה היא מונחת, לענני הכבוד המחפים אותה ממעל. זהו הגשר בין ימים נוראים ואפופי הוד לימי השמחה והגשם של סוכות.
הרב דניאל נחום לוי הוא מנהל חוות "צהלה" במבוא חורון, מרכז להעצמה רוחנית ופיזית באמצעות סוסים; מרבני 'צהר'
