לכולם אני מוכן לסלוח, חוץ ממנו. הוא שהרס לי את הילדות. שגרם לי להמשיך ולשנוא אותו שלושים שנה אחרי. מבוסס על סיפור אמיתי
בואו נאמר שגם אם הקב"ה בכבודו ובעצמו היה מבקש ממני למחול לו הייתי מן הסתם מסרב. אני מבין ש'במידה שאדם מודד מודדין לו', ואיך אני רוצה שהקב"ה יסלח לי אם אני לא מסוגל לסלוח ולהעביר על כפיות טובה ואכזריות של יהודים אחרים כלפיי. אבל בעוד כמה ימים, כשאתעטף בטלית ואשקע ב'תפילה זכה' בעולם שכולו לבן, רחמים וסליחה, ואתחיל להרטיב בטל דמעות את מילים:
" וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם כֵּן תִּתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָל אָדָם שֶׁיִּמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה", אני באמת מחל לכולם. כולם חוץ ממנו. כי למה שהוא עשה יש רק מחילה אחת ותקנתו היא שבירתו.
הרבה מים ושנים עברו מאז. יותר משלושים. החלפנו כמה וכמה גלגולים. התחתנו. הקמנו משפחות. גדלנו ילדים. אבל יסלח לי ה', בכל פעם שאני רואה את היצור הזה עובר מולי במדרכה, לא רק שאני לא מסוגל להגיד לו 'שלום' נימוסי. אני עוצר עצמי שלא לירוק עליו. בלב כמובן.
בפעם האחרונה ראיתי אותו בר"ה האחרון כשלקח את ילדיו הקטנים ל'תשליך' ואני לקחתי את שלי.
מבטנו נפגשו והחזירו אותי, כמו במנהרת זמן, שלושים שנה אחורה. החושים שלי זיהו אצלו את אותו מבט אטום ורע שאפף אותו אז, בכיתה ד', כשהעליל עליי כל מיני עלילות, שהייתי צריך אחר כך להוכיח לכולם שהם לא נכונות.
די כבר! תשחרר! שאגתי על עצמי. תראה את הילדים שלו! כמה זמן תמשיך לראות בו את הילדות המצולקת שלך? אבל הוא רק הוריד את הראש והמשיך הלאה, ואנירציתי להוריד את הראש ולהקיא.
מקובל מפי האר"י הקדוש, כי כאשר מתרגשות על אדם דמעות בתפילות הימים הנוראים, זהו סימן י מתחיל הדין שלו בשמיים. גם הוא התפלל בראש השנה בבית הכנסת שלי. לא יודע למה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מציץ לרגע מן המחזור ורואה אותו בתפילת העמידה, מכונס בטלית, רועד, דומע. ידעתי כי בזה הרגע מתחילים לדון אותו. הרגשתי איך בעירה פנימית הולכת וגועשת בתוכי. כל כולי יללתי כחיה פצועה: "דין! אני רוצה דין! משפט בלי רחמים! את כל הילדות הוא הרס לי. אין מחילה!"
דמיינתי איך תפילת הילדות התמה, הכאובה, שלי כילד בכיתה ד', שורפת את המסנגרים שלו. אוחזת בגרונו ומשסעת בו מלאכי חבלה שחורים. אבל אז שמעתי קול שאגה. הקול צעק: "זה הילד שלי! מה אתה עושה לילד שלי?! רחמים!"
המלך? הקב"ה? זה באמת אתה? זה שאני מבקש לפניו רחמים עליי ועל הילדים שלי? אתה מבקש עליו רחמים?
"תקנתו היא שבירתו", הכריז מלאך שחור ומפחיד על הגזר דין שלו. אני המשכתי בתפילת העמידה, חשבתי על ילדי שלי והתפללתי מכל הלב: "וְזַכֵּה לִי וְאִשְׁתִּי וּבָנַי וּבְנותַי וְכָל בְּנֵי בֵיתִי לַעֲשות רְצונְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם". אבל אז שוב השאגה: "מה אתה עושה לילד שלי?"
"אתה באמת רוצה שנפתח את זה?", שאלתי.
המלך ענה: "אני נותן לך חיים, נשימה ותוך כדי כך אתה פוגע בי? מעליב ומשפיל? כפוי טובה! אתה עוד מבקש ממני סליחה ומצפה שאדון אותך לכף זכות ואסלח לך? אתה לא יכול לסלוח לילד שלי. אתה לא מסוגל לדון אותו לכף זכות. זה כל כך גדול עליך?"
באותו רגע ידעתי שהגיע הזמן למחילה אמיתית ולסגירת חוב.
ואז, בסוף התפילה, "הוא" שעכשיו אוכל לקרוא לו גם בשם: אחיה, הגיש אלי יד בחיוך ואמר:"כתיבה וחתימה טובה. תברך אותי".
הסתכלתי עליו, משחרר בכמה שניות שלושים שנות כעס ועלבון. מחכה לאוויר הנקי והטהור. "גם לך", אמרתי מכל הלב.
הרגשתי איך הקב"ה מסתכל עליי בהקלה של הורה שהרוויח את החיים של הבן שלו. הקב"ה לחש לי: "תודה לך. בתור אחד שכל הזמן פוגעים בו, אני יודע כמה קשה המחילה הזו יכולה להיות".
אבינועם הרש, מנהל מחלקת ההדרכה של 'מקום בלב', תנועת הנוער של הOU בישראל
לתגובות: avinoam811@gmail.com
