מה אומרים לחולה סופני היודע כי ימיו קצובים? איך מנחמים אדם שרואה את בן זוגו דועך והולך מול עיניו? חננאל טחובר המלווה חולים סופניים ואת בני משפחותיהם, מביא רשמים על חיים בתוך תודעת כליון מוחשית.
ר' יוחנן חלש, על לגביה ר' חנינא. א"ל חביבין עליך יסורין? א"ל לא הן ולא שכרן. א"ל הב לי ידך. יהב ליה ידיה ואוקמיה. (ברכות ה:)
בתחילת השנה הקודמת, ערכתי מספר ביקורים במסגרת תפקידי כ"מלווה רוחני" של חולים סופניים, אצל ד', חולה בסרטן מתקדם. בפגישתנו האחרונה בבית החולים, הוא סיפר כי זה עתה נפרד ממנהל המחלקה, לקראת שחרורו הביתה בהמשך היום, על מנת לסיים את חייו בחיק המשפחה. שוחחנו מספר דקות, ואז הוא פנה אלי ואמר כי הגיעה העת שגם אנו ניפרד. נלחצתי. לא ידעתי מה לעשות ומה לומר. פרידה היא נקודת זמן משמעותית ביותר. מה צריכות להיות המילים האחרונות שאומר לו?
תפקידו של "מלווה רוחני" הוא לסייע לחולה סופני, לאדם שעבר אבל או טראומה קשה להתרומם ולהתחזק. המלווה מסייע גם למשפחתו של האדם, מהווה עבורם אוזן קשבת ומדגיש נקודות שיסייעו לעלות, להתאושש ולסדר את המחשבות, שלרוב נעות בבלבול בשעות קשות שכאלה. המלווה אינו עוסק בטיפול רפואי, ואת הסיוע רוחני הוא מגיש לכל מי שזקוק, ללא הבדל דת ומין.
בתקופה בה התרחש הסיפור בו פתחתי, הייתי עדיין 'טירון' בליווי רוחני. טרם למדנו בהכשרה כיצד לנהוג בסיטואציה של פרידה. הלחץ שבו הייתי, הוא כמובן כאין וכאפס לעומת החרדה של האדם ששכב מולי, שהיה מודע בכל מאודו לכך שחייו קרובים לקיצם. קרובים בהרבה ממה שהעלה בדעתו אי פעם.
במסגרת הלימודים והליווי בפועל, העלו בפני חולים חששות שונים לקראת הבאות: מה יהא גורל בני המשפחה הנשארים? מי יטפל בהם? מי יסייע להם להתמודד עם האובדן והכאב הקשה? מה עם השאלות על וכלפי בורא עולם, על מה ולמה? לעתים נפגשתי גם במצבי רוח קיצוניים הנעים מאופריה לעצבות ומתקווה ליאוש מוחלט.
הסיפור בגמרא על ר' יוחנן מדגים עד כמה חז"ל הדגישו את הצורך בביקור חולים, ובעיקר את החיזוק והעידוד, תוך שותפות ואמפתיה. "הב לי ידיה ואוקמיה".
הליווי דורש לימוד והתנסות מרובה. המפגש עם חולה המתמודד עם שאלות הנוגעות לעצם החיים והמוות, אף פעם איננו קל או פשוט.
חולה שהתייסרה בכאבים קשים ביקשה פעם את עצתי במילים: "אני רוצה לגמור עם זה. מה אני צריכה לעשות? לקפוץ ממגדל אייפל?!". במקרה אחר רופא שלח אותי לחדר בו שכב אדם בשעותיו האחרונות. סביב מיטתו עמדו שני בניו המבוהלים. עיניהם מרותקות למכשירי הניטור שמספרים התחלפו על מסכיהם. הם ביקשו אותי להשיג להם את נוסח ה"ווידוי". נתתי להם את שבקשו ואף ניסיתי, כמיטב יכולתי, להנחות אותם מה כדאי לומר או לעשות עם אביהם בשעה זו. דיברתי עמם, בין השאר, על דברים לא סגורים ולא פתורים מצידם והן מצד אביהם. זוהי אולי השעה האחרונה לפתור אותם. לא פעם פגשתי בני משפחה עומדים ליד מיטת יקירם, כשהלה כבר איננו בהכרה או איננו מתקשר. גם פה אלו בני המשפחה הנבוכים שנזקקים לסיוע, להקשבה, להכלה ולאפשרות לומר את אשר על ליבם. לעתים אפשר לתת עצות המסייעות בהמשך התקשורת עם החולה על אף מצבו.
אחד הסיפוקים הגדולים שלי כמלווה רוחני, היה עם החולה הראשון אתו הייתי בקשר. היה זה אדם שגילו התקרב ל- 80, שכמעט לא שוחח עמי. החלפנו מילים ספורות פה ושם, עד שתהיתי האם בכלל יש משמעות לקשר ביננו. במהלך תקופת הליווי היו שבועיים בהם לא נפגשנו. בשבוע השלישי, כשנפגשנו שוב, הוא אמר לי במעין תוכחה:"איפה היית?"
ישנם חולים שדווקא מתחזקים מהאסון שנפל עליהם. הללו מנסים לנצל כל רגע כדי לחיות חיים מלאים, אך לא כולם בעלי יכולת שכזו. הניסיון שנצבר הביא אותי לתובנה, כי מטרתי כמלווה רוחני איננה רק להקשיב (מלאכה קשה בפני עצמה שנלמדת כל העת; כיצד לנטרל את האגו האישי הדוחף לתת עצות, ובמקומו להגיע להשקטה שיש בה הכלה), אלא בעיקר להביא את מהותי הפנימית לשיחה, כך שניתן יהיה ליצור אמון ושיח כנה. כך מאפשרים לחולה לדבר על הדברים החשובים לו, ומסייעים בעדו להשתמש באוצרות הרוח שלו כדי להתחזק.
כולנו יודעים כי ימינו קצובים על פני האדמה, אולם כשידיעה זו הופכת למוחשית, סדר היום משתבש וחולשה פיזית ונפשית משתלטת. ישנו פער בלתי נתפס בין אמירת המילים בתפילה: "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו", לבין החוויה הקיומית והמוחשית שבה הן הופכות למציאות של ממש.
חננאל טחובר תושב חספין שבגולן , למד ליווי רוחני במכון 'ברוח' בביה"ח שערי צדק בי-ם ועוסק בתחום
