הזמניות והארעיות של האדם היא מכת מוות לאגו האנושי. אולם דווקא בזכות כך, האדם מצליח להפנות מבט לאמת, לחמלה, לפיוס והאחווה ולהגיע לשמחה
מה היא הוודאות של החיים?
מבין אלו המזדמנים וחולפים במשרדי, יש מי שמבטם שוהה ותוהה על חמש מילים, מודפסות על דף דהוי, התלוי ממוסגר במסגרת פשוטה ולא גדולה על הקיר ורשום בו: "זמניותו של האדם היא מהותו"
זהו ציטוט מתוך דרשה של הרב שג"ר לימים נוראים. מסיבות שונות, משפט זה עוזר לי במלאכת הניהול ולכן הוא נמצא היכן שנמצא. לא מעט תלמידים, וגם אחרים, לעיתים גם מבקשים ממני פירוש. אך למילים הללו אין פירוש אחר. הן אומרות את הודאות הגדולה ביותר של הקיום: הקיום הוא זמני וזה הדבר החשוב ביותר בו. יום כיפור הוא רגע דק שבו האדם עומד מול הזמן. זהו יום שבו השנה שעברה עומדת מול עיננו, מכיוון שאנו מתבקשים לסקור אותה, ואנו מופתעים לחוש עד כמה היא אכן עברה. עד כמה הזמן שהיה כבר לא יחזור. התחושה החריפה של הזמניות ממלאת אותנו ואנו חוזרים ומזכירים שוב ושוב לפני הקב"ה כי אחריתנו רימה ותולעה. בשל מודעות זו, אותו אבק שורח וחלום עף, הולך ומעצב מחדש את חוויית הקיום שלו וחותר לחיים אחרים, טובים יותר ומלאי משמעות.
האדם הוא יצור לא מוצק, תחוח ורעוע, מודע באופן מוחץ לכך שהוודאות היחידה של חייו היא מותו, ודווקא תודעה זו, היא המאפשרת לו להבין שקיים דבר מה מעבר לחולף. כך עומד האדם, לבוש לבן, כאילו הוא כבר מוכן בתכריכיו וכל רגע שעובר נועל עוד שער. תחושה זו מביאה את הצעקה: "פתח לנו שער!". זהו הדבר שיוצר את הכיסופים והגעגועים של יום כיפור.
הלמות הלב של פטישי הסוכה
מיד במוצאי יום כיפור מתחילים לבנות סוכה. כמו המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, או מתענית אסתר לפורים, השבירה החדה של השקט מעבירה מדין וחשבון לשמחה. לעתים נדמה שהלמות הלב של הפטיש הבונה את הסוכה דווקא ממשיך את יום הכיפורים. הנה אנו בונים דירת ארעי. אם יום הכיפורים הטיח בפנינו את קיומנו הארעי, הסוכה היא מיצג ויזואלי לחיים ארעיים אלו. זוהי סוכת דוד הנופלת, הסוכה הזמנית שעתידה להתפרק.
שמחתו של הצל העובר
אבל צילה של הסוכה הנופלת הוא צילא דמהמנותא. סוכות מלמד אותנו כי ארעיות יכולה לגרום גם לאושר. לכאורה מתבקש להיות אך שמח בחג בו יושבים בבית בביטחון ובשלווה. איזו שמחה יכולה לצמוח מול עובדת היותנו זמניים ובלתי יציבים? אלא שדווקא הארעיות היא שמפנה אל עבר הפיוס והחמלה, אל האחווה והסולידריות עם הסובב. אדם שזמנו קצוב מבין כי אין טעם בניכור ובטינה. ההכרה בזמניות היא מכת מוות לא רק לאשליית הקיום אלא בעיקר לאגו שגורם לאדם להיות מלא טינה וסכסוך. מענווה זו האדם מבקש לחבור למה שהוא באמת. הוא מבין כי חייו הם כמו סוכה. קיומם שברירי וחולף ולכן אפשר לחמול ולאהוב, ואכן נותר רק ללכת אל עבר האפשרות לשמחה.
הרב בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ומדעים, בר אילן, תל אביב
