ארבעים שנה אחרי הגיעה הזמן להפוך את יחסנו למלחמת יום הכיפורים, ובמקום להדגיש שוב ושוב את ההפתעה ומחדל, את מסירות הנפש, ההקרבה, האחדות וההכללות.
יום הכיפורים השנה נושא בתוכו משמעות נוספת. השנה נציין ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים. ביום הזה, בשעה שתיים, כשבבתי הכנסיות היו לקראת סיום מוסף, פרצה המלחמה הקשה בתולדות מדינת ישראל.
ארבעים שנה הוא זמן של הפנמה והתבוננות. רוב האנשים שהובילו את המלחמה ההיא כבר לא איתנו. דדו נפטר שנתיים אחרי. גם דיין איננו וכן גם שאר המפקדים: טליק, בני פלד, ברן, גנדי, רפול ומוטי הוד, כבר לא כאן. הדרג המחליט עבר מן העולם. נשארנו עם הדרג שבשטח. החיילים, מפקדי המחלקות והפלוגות , המגדים והמחטי"ם. הם היו שם וניצחו את המלחמה בגופם.
ארבעים שנה אחרי, אנו נקראים להתבונן לעומק על המלחמה ההיא. מה שהיה שם באותה מלחמה היה מסירות. הייתה זו מלחמה שנוצחה בזכות דבקות במשימה של החיילים פשוטים. נהגי הטנקים והתותחנים בתאים; המטקי"ם בצריחים שהסתערו שוב ושוב על ציר הנפט ובצומת טרטור עכביש. מלחמה של לוחמי חי"ר שגילו דבקות נוראה במשימה ורעות שהתעלתה על הכל.
עומק ההתגברות בא אחרי ההפתעה וההלם הראשוני. גם אחרי שמתקפת הנגד בדרום נשברה, נתגלו להם כוחות עמוקים של ההתמדה, המשכיות ורצון להגיע להכרעה.
עומק ההתכללות. אלפים אלפים זרמו, בלי שקראו להם, בלי שקיבלו צו. הם ידעו רק דבר אחד": צריך להגיע לימ"ח, להצטייד בכלים, לקחת נשק אישי ולרוץ לקו האש. בחלק מהמקומות עמדו כוחות מילואים בקו האש תוך עשרים וארבע שעות מרגע פרוץ המלחמה. זוהי מהירות שלא תאמן.
עומק הנחישות. הם לא הפסיקו עד שהושגה הכרעה ברורה. עד שהמלחמה עברה לצד האוייב, עד שהוא ביקש להפסיק, בקילומטר המאה ואחת בדרום ובמובלעת חאן ארנבה בצפון.
ארבעים שנה עברו. מדינת ישראל חייבת חוב עצום לגיבורים שחרפו נפשם כדי להביא לניצחון במערכה. הגיבורים הללו, רובם אנשים רגילים, הופיעה בהם רוח האומה בסערת גבורה.
במובן הזה אין מתאים יותר מיום הכיפורים להעלאת זכרם. יום של אחדות כלל ישראלית, יום של התכללות, יום שכולם לובשים בו בגדי לבן, ופעמים שהלבן נהפך באחת לזית, לבגד לאומי, המשווה את כולם לעניין אחד: שמירה על מדינת ישראל מפני אוייביה.
מלחמת יום כיפור הייתה במשך שנים סימן להלקאה עצמית, לוועדות והאשמות. ארבעים שנה אחרי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות אותה למה שהיא הייתה באמת: תנועה אדירה של מסירות , של נחישות, של דבקות. גבורה שפרצה מלמטה ועד למעלה. מאזרחים שבין לילה הפכו ללוחמים המסכנים את חייהם פעם אחר פעם.
ואולי, רק בשביל הצדק ההיסטורי, דווקא השנה אוייבנו שמציינים את המלחמה ההיא בתהלוכות ניצחון על "מלחמת אוקטובר" שלהם, במסגרת ההכחשה העצמית החביבה עליהם, דווקא כשמלאו למלחמה ארבעים, הם עסוקים בענינים דחופים יותר. בדרום המצרים עסוקים בלהגן על עצמם מעצמם. הסורים בצפון מתכוננים לתקיפה מן הים.
לנו נשאר להודות ולהתחבר אל עומק המלחמה ההיא, ארבעים שנה אחרי. להתבונן ולא לראות רק את ההפתעה והמחדל, אלא את גדול הנצחונות של עם ישראל על אוייביו.
הרב אייל ורד הוא ר"מ במכון מאיר ורב קהילת "יחדיו" פ"ת. מרבני 'צהר'
