בראשית פרק טז (א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: (ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: (ג) וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: (ד) וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ:(ה) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ: (ו) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ: (ז) וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר: (ח) וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת: (ט) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ: (י) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב:(יא) וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ: ניתן לומר שסוגיית היחס לזרים מתחילה בפרשה זו. אברהם ושרה כמייצגי עם ישראל והגר כמייצגת הזרים.
ברור שקשה לנו לדון בסוגיה זו מבלי להכיר את הכללים החברתיים הנוהגים באותה תקופה – מציאות השפחה כדבר לגיטימי, כגון: נתינת השפחה לאדון כדי להיבנות ממנה. אבל מעבר למערכת הכללים הזאת בהחלט ניתן לחוש באי נוחות בהתנהגות שרה אל הגר. אמנם הפס' מציין "ותקל גבירתה בעיניה", אך האם זה מצדיק את הגירוש? והרמב"ן סבור:" ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". אם כן, הרמב"ן מבקר את אברהם ושרה, אך האם מלאך ה' ששולח את הגר חזרה אל שרי ואברהם, מסכים עם העינוי הזה? או שהוא מצווה עליה לשוב בצו ייעודי מתוך חשבון הנסתר מעינינו?
גם בגירוש המופיע בפרשת וירא אנו מוצאים נימוק בפסוק המביא את שרה לדרישת הגירוש: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק". אך הסכמת ה' עם המעשה:"כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ". קשה בעיני אברהם ואף בעיני הקורא. האם עד כדי כך – לשלחה למדבר, למקום סכנת חיים, כמבואר בהמשך הסיפור?!
בהמשך תולדות עם ישראל נשוב ונראה את התייחסות התורה לנוכחות הזרים בתוך הארץ כשעם ישראל שולט בארץ ישראל:"(דברים פרק ז) (א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. (ב) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. (ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. (ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר". גם כאן הדרישה להשמדת שבעת העממים מחשש לנישואי תערובת ולעבודה זרה שתבוא בעקבותיה אינה פשוטה בעיני הקורא בן זמננו. אם לסכם את העולה מהפסוקים דלעיל הרי שנגענו בשלוש בעיות העלולות להיווצר עם נוכחות זרים בארצנו:
א. התחרות ביננו לבינם (הגר הרתה ושרה לא).
ב. השפעה תרבותית קלוקלת (מצחק), עד לדרישה לגרשם מהארץ.
ג. חשש לנישואי תערובת ועזיבת הדת (עבודה זרה).
לעומת הקו הנוקשה העולה מפסוקי התורה דלעיל, אנו יודעים על מערכות חיים מסועפות שהיו בין הנכרים לישראל בארץ ישראל במהלך הדורות. אכן בדרך כלל הם השפיעו על ישראל בדיוק כפי שהתורה הזהירה, ובעצם גרמו בסופו של דבר לעם ישראל לגלות מארצו לאחר חורבן בית ראשון. בגיבוש ההלכתי של חז"ל והפוסקים המאוחרים יותר נזכר הפתרון שהנכרי המעוניין לשבת בארץ יוכל לעשות זאת רק אם יקבל עליו את שבע מצוות בן נח. הוא ייקרא "גר תושב". במקרה כזה אנו מורשים לאפשר לו לחיות בתוכנו. (החשש להשפעה זרה הצטמצם, אך החשש לנישואי תערובת קיים, כי הוא עדיין נחשב לגוי).
כאמור, בפועל ישבו בינינו גויים במהלך הדורות. הרמב"ם מביא במשנה תורה את החובה לבער מהארץ את שבעת העממים, אלא אם כן הם יקבלו על עצמם את שבע מצוות בני נח (ואז ייהפכו לגרים תושבים). אך מאידך הוא מזכיר בכמה מקומות את היחס הנכון לנכרי החי בתוכנו: "מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום…" ובנוסף הוא קובע "קוברין מתי עכו"ם ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום". "…וכן יראה לי שנוהגין עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווין להחיותן שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וזה שאמרו חכמים אין כופלין להן שלום בעכו"ם לא בגר תושב, אפילו העכו"ם צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".
הרי לנו שבהדרכה המעשית פני הדברים שונים ודברי הרמב"ם רכים בהרבה וניתנים להזדהות רבה יותר לאדם בן זמננו.
כנראה שהאמת משולבת משני הדברים גם יחד. התורה אכן חוששת ממציאות הזרים בארצנו, משום שהם פסולים לכשעצמם (שהרי לא נצטווינו להילחם בהם בארצות אחרות), אלא החשש מהשפעתם. אך מאידך גיסא, הם בני אדם שנבראו בצלם. אשר על כן, במציאות בה הם נמצאים בינינו, מדריכה אותנו התורה כיצד לנהוג עמם, זו באה לידי ביטוי בדבריו של הרמב"ם. יוצא אפוא, שגם אם נסכים עם פעולותיה של הממשלה למניעת כניסת זרים לארץ, ולו רק מהנימוקים שנזכרו לעיל, הרי שבהיותם בינינו (אלה שחיים כאן), הם זכאים ליחס חיובי כפי שעולה מדברי הנשר הגדול.
הרב אלישיב קנוהל הוא ראש אגף הנישואין בצהר ורב קיבוץ "כפר עציון".
