מתי בפעם האחרונה הלכת לישון רעב?
כמעט מליארד אנשים בעולם סובלים מתת-תזונה. חלק גדול מהם ילדים ותינוקות. למרות שבעצם כל אדם שביעי בעולם נמנה על הרשימה הזו, רוב הסיכויים שלא תפגשו אף אחד מהם לאורך כל ימי חייכם. למה? כיוון שרובם חיים במדינות נחשלות באפריקה ובדרום-מזרח אסיה, הרחק מעיניה הפקוחות ומתחום העניין של התקשורת העולמית. כשאנחנו קוראים בתנ"ך על הרעב הכבד שהיה בימי אברהם אבינו, ושוב בימי יצחק בנו, ופעם שלישית בימי יעקב (כזכור, בגלל הרעב הזה ירדה משפחת יעקב למצרים ובסוף נהפכו שם לעבדים במשך מאתיים ועשר שנים), התודעה שלנו מתייגת את זה אוטומטית כשמשהו ששייך למחלקת הפרה-היסטוריה. לעולם העתיק. לתקופת האבן או משהו כזה. לא משהו שרלוונטי לחיים שלנו במדינת ישראל במאה העשרים ואחת.
למעשה לולא ימים מיוחדים כמו יום כיפור ותשעה באב, או סתם יום בו לא הספקנו לאכול ארוחת בוקר כי איחרנו לקום ומיהרנו להספיק את האוטובוס, אנחנו לא זוכים כמעט לחוות את התחושה הזו שקוראים לה רעב. וכשאדם לא חווה משהו באופן אישי, קשה לו להתחבר לאנשים אחרים שחווים את זה. הוא יכול לקרוא או לשמוע על זה, אבל בלי לחשוב פעמיים – יזפזפ הלאה לידיעה הבאה. אבל נרצה או לא, רעב אינו משהו ששייך רק לעבר או לתרבויות פרימיטיביות. הוא קורה מתחת לאף שלנו, כאן ועכשיו. שיעור העוני בישראל הוא הגבוה ביותר בין שלושים וארבע המדינות המפותחות. הנתונים מראים שאחד מכל ארבעה ילדים בישראל חי בעוני, וישראל היא אחת מבין חמש המדינות המובילות באי-השיוויון בהכנסות. אחת התוצאות של הנתונים הללו היא שבשנה האחרונה 27% מהילדים בישראל חוו ימים שלמים ללא אוכל (ע"פ נתוני ארגון "לתת"). מה שמקומם במיוחד היא העובדה שבמדינת ישראל לא באמת חסר אוכל. אלא שבעוד במקומות מסויימים יש שפע ועודף, עד כדי זילות ביחס לאוכל וזריקה לפח של מזון ראוי, במקומות אחרים יש מחסור, עד כדי חרפת רעב.
פרשת השבוע, האזינו, מתארת תופעה של שפע כלכלי שמוביל להשמנה ולהסתאבות – "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט, שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ" (דברים לב,טו), כשהתוצאה הישירה היא שחיתות מוסרית והתדרדרות רוחנית – "וַיִּטּשׁ אֱ-לוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". את ההשלכות ניתן לראות בהמשך הפרשה – חברה כזו סופה שתדרדר עד לאובדנה, תוך תופעות של רעב ("מְזֵי רָעָב", לב,כד) והרס החברה, לצד מפלה צבאית ולאומית ("מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה…אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם". פס' כה' וכג').
את האלטרנטיבה אפשר ללמוד מאותו אדם שנשא את נאום האזהרה שבפרשה – משה רבינו. כארבעים שנה קודם לכן, זמן לא רב אחרי היציאה ממצרים, הותקפו ישראל על ידי העם העמלקי. המתקפה האכזרית הזו לא נבעה מכך שאיימנו עליהם או גזלנו את אדמתם, אלא משנאה צרופה ורצון להשמיד את עַם העבדים המסכן בטרם יספיק לעמוד על רגליו ולהתגונן. משה מצווה על יהושע תלמידו "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי" (שמות יז,ט). למחרת מתנהלת מלחמה קשה ועקובה מדם, ובעוד יהושע ואנשיו נלחמים בחרב כנגד העמלקים, ניצב משה על הגבעה ונושא ידיו לשמים בתפילה. כאשר ידיו כבידות וקשה עליו העמידה לוקחים אבן ושמים תחתיו כדי שיוכל לשבת. חז"ל תמהים (תענית יא,א) מדוע ישב משה דווקא על אבן קשה: "וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער- אף אני אהיה עמהם בצער". משה ידע שאינו כרגע חלק מן הכוחות הלוחמים בשטח, אך החיבור אל העם, וההשתתפות בצערם, היו כה מוחשיים אצלו, עד שלא היה מסוגל להתרווח בנוח על מושב מרופד בעוד הם מוסרים את נפשם במלחמה. חז"ל חותמים את דבריהם במשפט הבא – "וכל המצער עצמו עם הצבור- זוכה ורואה בנחמת צבור".
הרגשת השיתוף והאיכפתיות שאיפיינה את משה רבינו, נחשבת לאחת התכונות של עם ישראל, כמו שאמרו חז"ל "כל ישראל ערבים זה בזה" (סנהדרין כז,ב). המציאות בה יש אחוזים כה גדולים הסובלים ממצוקה כלכלית, חלקם עד לכדי חרפת רעב, היא כתם מוסרי שחובה עלינו לתקנו. הנביא ישעיה (נח,ז-ח) סימן בצורה מאוד ברורה את המשימה "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם", ובעקבותיה גם את התוצאה המשמחת "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ".
_____________________________________________________________
הרב יוני לביא – מנהל מוקד "חברים מקשיבים" לנוער, רב אולפנה, מרצה וכותב בנושאי יהדות וחינוך לנוער ומבוגרים. מרבני "צוהר". נשוי ואב לשלושה, גר בשוהם.
